אושוויץ מעולם לא הייתה קיימת
טרבלינקה הייתה רק צל חולף בדמיון
רכבות בקר אנושי מעולם לא נעו
חוה עם הבל בנה, תגידו לה ש-
תינוקות יהודיים לא נורו בעורפם
והמחבר מעולם לא מת
שאין שישה מיליון תירוצים
ספרים לא נשרפו בכיכר העיר
ושירים נכתבו כמו רשימת קניות
לשרוף זה לשרוף
ספרים זה ספרים
זך זה זך
ועכשיו להתעורר
גורי כלבים בשיכונים דרומיים קמים משנתם
מגלים שהם כלואים במלונות
שומעים יללה רחוקה
נזכרים פתאום
שסבא שלהם היה זאב
שפעם הם היו חלק מלהקה.
בשבועות האחרונים דורך כוכב בשמי השירה העברית (או לכל הפחות בשמיים הספרותיים שלי). לכוכב קוראים שלומי חתוכה. השירה שלו מרעידה, אישית, כנה ואי אפשר להתעלם מהנוכחות שלה. לפני מספר ימים ראיתי כי התחיל להתנהל פולמוס בינו לבין אילן ברקוביץ' שטען כי בעקבות קריאת השירים של שלומי חתוכה ושל רועי חסן הוא חושש לחייו.
הפולמוס שהתפתח לקח לכיוונים הידועים של מזרח מול מערב, עדתיות וכיו"ב.
בעיניי, הפולמוס שנוצר מכיל בתוכו רכיבים משמעותיים הקשורים לעולם הספרות הישראלי ולקיום האנושי יותר מאשר לעולם "השד העדתי".
בשירים של חתוכה הרגשתי את המבט ב"לבן של העיניים" של השירה האישית הישראלית (ואולי התרבות הישראלית) ואת עוצמת הגילוי כי בתוך הלבן יש שחור ובתוך השחור יש דמויות רבות, אולי רבות מדי שהושתקו ומתו במיתות משונות. למרות שנדמה כי העיסוק בשירים הוא עיסוק חברתי, התודעה האישית מתרסקת בקריאתם.
התגובה של ברקוביץ היא תגובה לקריאה של שירה טובה. משהו קיומי מתערער. פחד מוות עולה בו. הוא מנסה להכחיש את עוצמת השיר ואת עוצמת הכותבים ("תיסלם יא סחבי, רועי חסן, אהלן וסהלן שלומי חתוקה, ברכות חמות על פרסום שיריכם החדשים, החריפים, במוסף לתרבות וספרות של עיתון "הארץ". נחמדה הבועה שאתם משרטטים בשירים")
אחר כך הוא מנסה לרוץ אל זרועות הארוס הגואל בדמותה המזרחית של עדי קיסר
הוא בודק את עצמו במראה והוא מנסה להתנחם בנתונים המוכרים- הוא לבן, הוא אשכנזי, אבל שום דבר לא עוזר
ואולי בזרועות הטנטוס הוא ימצא נחמה
תשוקת מוות עולה בקרבו של ברקוביץ שרוצה למות על קידוש אשכנז. עטוף בדפי ספריו של זך תצא נשמתו ב"אחד".
אך כנראה שהוא יודע שהוא לא ישרף (וככל הנראה גם לא ספריו של זך, עדיין יש פער בין מה שכותבים, מדפיסים, ושורפים)
אז הוא מסתפק בבקשה צנועה "אל תזמינו אותי לאירועים שלכם"
התרגלנו לשירים שעושים נעים קיומי בגב. וחונכו לחשוב כי שירה פוליטית היא שירה שנכתבת על ההם ועל השם, ורק עוזרת לנו להרדם ופתאום הפתעה, שירה פוליטית שה"אני" נמצא בה בתוך תחושה קיומית לא מובטחת. כמו ילד שמגלה לפתע כי כולם ימותו יום אחד, והוא אחוז בעתה. השירה הפוליטית הישראלית כפי שהתרגלנו אליה שולחת את התודעה שלנו באופן תמידי אל מעבר לקו הירוק ואל מחוזות חברתיים רחוקים מאיתנו, וגם לו יהיה שם שינוי, כאן ב"מדינת אשכנז" הכל ימשיך ויהיה כרגיל. הצוהר הפואטי שפותחים חסן וחתוכה יכול בעיניי רבים להיחשב כצוהר לגיהנום.
האמת היא שהשירה של חתוכה וחסן היא משמעותית, מרעידה אמות סיפים והתגובה של ברקוביץ' כקורא קשוב ורגיש היא תגובה טבעית לשירה טובה. הטענות העדתיות של ברקוביץ' הן כיסוי לפחד ולא הפחד עצמו. יותר מכך, כל התייחסות לטענות של ברקוביץ' הקשורות לעניינים עדתיים רק עוזרות לו להדחיק את הפחד איתו הוא צריך לקום בבוקר.
שלא במקרה ברקוביץ' הוא גם האדם שאמור לערוך את קובץ השירים בנושא מזרחיים ועדתיות במוסף חנוכה של עיתון הארץ. זה לא במקרה, כי בעיניי זה בעיקר נסיון להתמודדות עם הפחד שמציף. אולי הוא חש שאם הוא יערוך את השירים זה יאפשר לו גם תחושת שליטה על החרדות הקיומיות מקריאת השירים של חתוכה. נקווה שזה יעזור.
כנראה שהכותב מעולם לא מת.
מצרף את הפוסט של אילן ברקוביץ' והתגובה של איריס חפץ אמסלם לפוסט
אילן ברקוביץ':
תיסלם יא סחבי, רועי חסן, אהלן וסהלן שלומי חתוקה, ברכות חמות על פרסום שיריכם החדשים, החריפים, במוסף לתרבות וספרות של עיתון "הארץ". נחמדה הבועה שאתם משרטטים בשירים: זה קורא לא לשרת בצבא (חתוקה) וזה סונט במדינת אשכנז ברורת הגבולות. ומה עם הצלע השלישית שלכם, הקיסרית עדי קיסר? מתי יתפרסם שיר משלה במוסף זה? או שגם אצלכם קיימת אפליה לטובת משוררים גברים? רק דבר אחד אינני מבין: אם אתם כל כך נגד האדם הלבן בשירה העברית מדוע זה תזמינו אותי לאירועיכם "ערספואטיקה"? אולי אגיע לאירוע הבא אך בלבי חשש: אם חסן מספר בשירו על כך שהוא שרף את ספריו של נתן זך מה יהא עלי? התנסו לשורפני חיים? לפגוע בי? בפעם האחרונה שהסתכלתי במראה ראיתי שם אדם לבן; אשכנזי; נורא; נראה אתכם הולכים עד הסוף עם האמת שלכם או בקיצור: תזמינו את מואיז בן הראש שיסקר את האירועים שלכם, מה אתם רוצים ממני?!
.............................................................
מתכון לסנדוויץ' טוניסאי או המדריך לכתיבת סטטוסים מייצבי אישיות, בתגובה לערעור מקומך במרכז העולם בשל פועלו/ה של מזרחי/ת או, כמה מהם (לפחות שלושה):
1. התחל את הסטטוס בנימה ידידותית. דבר בשפתו של המזרחי, הלא היא הערבית. התעלם מהעובדה שתרבותו נמחקה, ושהוא לרוב לא יודע ערבית. השתמש במילים שכל הישראלים יודעים בערבית, אבל לא ב"סבבה" שהיא ערבית-אשכנזית, אלא ממש בערבית של ערבים, כאלו "נכבדי העדה". נסה ליצור רושם שאתה חברו הטוב ביותר של המזרחי כדי לא להרגיזו. אמנם מזרחי נובח אינו נושך, אבל אין לדעת.
2. שבש את שמו של הנמען לכאורה (דבר אליו כאילו כסובייקט אבל עליו כאובייקט). כשמדובר בפלסטיני שבש את שמו הפרטי: מוחמד, מחמוד, אחמד הרי כולם אותו הדבר. השתמש באותו עקרון לגבי שמות משפחה של מזרחים: חתוכה, חתוקה או תקתוקה, הרי מה זה משנה. העיקר שתפנה אליהם בלבביות מעושה (אלו לא עושים ענין, אלו, העיקר הכבוד אצלם וזה שכתבת את שמם הפרטי בלי טעויות, זה כבר המון!)
3. תתחיל עם ברכה, אצל מזרחים -כאמור לעיל - אין חשוב יותר מהכבוד, בעיקר אצל גברים מזרחים. "ברכות חמות" עדיף כמובן על "ברכות לבביות", כי מזרחים באים ממשפחות חמות וגדולות וזה מדבר אליהם. או לפחות לחבריך האשכנזים שיקראו את הסטטוס וירגישו מסופקים.
4. האשם את המזרחים באפליה בתוך "המגזר" שלהם. צא מתוך הנחה שמזרחים הם אחרים. שאין בניהם גזענים או שוביניסטים והחל את ההנחה הזו על כולם. אל תטרח לבדוק בכלל אם עדי קיסר שלחה שיר למדור השירה של "הארץ." ברור שהיא שלחה: מי לא רוצה ששירה יתפרסם בו? ברור שהיא תיאמה עם חתוכה וחסן בפגישה לילית תוך לעיסת גת, שהם ישלחו ראשונים כדי לבלבל את ציפר, כדי שהיא תוכל לטעון מאוחר יותר ל"קיפוח".
5. אל תשכח שאתה הוא נזר הבריאה במרכז העולם. אם קיבלת הזמנה בפייסבוק לאירוע, ואתה עובד ב"הארץ", זה שווה ערך למשלוח הזמנה עם חותם המלך המנוח היילה סילסי, שהביא אצן אתיופי במיוחד בשבילך עד הבית.
6. אל תתן לאף מזרחי לעקוף את הוד רדקליותך. עוד לא נולדה המזרחית שתעמוד לשמאלך, היה יותר ציוני מהרצל. הוא רצה לנצר את היהודים כולם? תראה למזרחים האלו מה זה ותעשה להם את זה פי אלף. צריך לשכנז אותם שהם קטנים.
7. תמיד, אבל תמיד תזכור שאתה הקורבן פה. מישהו כתב שיר ובו הוא עושה סובלימציה לתוקפנות שלו ולכעס על דיכויו ומדמיין שריפה של ספרים? אל תתפתה למטאפורות. חשוב קונקרטית!! המזרחים האלו באמת לא מסוגלים לחשוב באופן אבסטרקטי ואתה הבא בתור לעלות על המוקד. אל תירדם בשמירה: אפילו שהם קוראים שלא לשרת בצבא, הם היו כולם בגולני והם מסוכנים. כל משורר-יגאל עמיר!
8. כשאתה מדבר על קורבנותך עבור לסגנון שפה אשכנזי תנ"כי. זה לא המקום ל"יא סחבי", אתה הרי פונה לחבריך שקראו איזה ספר או שניים של ברנר. זה גם תמיד יעזור לך לסגת ל"זה היה רק בצחוק".
9. העמד פנים שאתה מתעניין ולא מבין: כתוב "רק דבר אחד אני לא מבין" ותן לזה תשובה מהירה חצי מגוחכת. היה נכון ומוכן ואל תשאל באמת! אל תוותר על מקומך כבעל השליטה. אם רק הוזמנת כאחד האדם, סרב ותודיע למזמינים את מי להזמין במקומך. אל תשכח לייצר מציאות שבה אתה הוא זה שעל פיו ישק דבר.
.10 כדי לחזק את תחושת הרדיפה והקורבנות של חבריך לצרה, אל תשכח לפתוח את הסטטוס עם מזרחי ולסגור אותו עם כזה. מזרחית מעוכה באמצע הסנדוויץ' הטוניסאי תוסיף ניחוח של אותנטיות לסטטוס. הכי טוב לסגור את הענין עם מזרחי מפחיד כזה, משורר רדיקלי ממש, כמו מואיז בן הראש או סמי שלום שטרית. ארז ביטון זה לא טוב, אגב. משרד החינוך שמגדל דורות של קורבנות כובשים הכניס אותו לתכנית הלימודים. והוא גם עיוור. לך על אחד שרואה לך בעיניים, גבר מזרחי ממש מפחיד.
בתיאבון!
