מה מיוחד ביום שבת?

"מה מיוחד ביום שבת?" שאלה המורה את כיתה א'2 ואני ידעתי את התשובה, מרים יד מהססת לאוויר העולם. ידעתי את התשובה, כי הייתי הולך בשבת בבוקר לתפילה בבית הכנסת והאור של השמש בעיניי והשקט שאיננו מופר על ידי רעש מכוניות מאפשר לציפורים לצייץ במלוא הכוח."אתה שם" החוותה המורה, ואני עניתי "מה שמיוחד ביום השבת זה שהציפורים מצייצות". המורה מביטה בי בדממה ואז אומרת "לא נכון. הציפורים מצייצות בכל יום. מישהו אחר רוצה לענות", ואני כבר מתחיל לקבור את עצמי בתוך שריון ויכול לשמוע עם הד את התשובה הנכונה "יפה מאוד יהודה, אסור לנסוע ביום שבת". אז אם גם אתם מאלו שיודעים לתת תשובות בעיקר לעצמכם, הגעתם למקום הנכון.







יום ראשון, 24 בנובמבר 2013

מדוע זה תשאל לשמי והוא פלאי?- על נורמות פואטיות חדשות בשירה העברית.תגובה לאילן ברקוביץ.

התלבטות קשה הייתה אם להגיב לדברי הביקורת של אילן ברקוביץ על גיליון "משיב הרוח" ופרויקט "תפילות שלנו 4", גיליון שאותו ערכתי. הסיבות היו פשוטות- אני יוצר תרבות ולא מבקר תרבות וזכותו של ברקוביץ' להבין את מלאכת היצירה שלי כרצונו, גיליון תפילות שלנו יצא לאור 3 פעמים לפני הפעם הרביעית שהייתה תחת העריכה שלי ובכל הפעמים הוא יצא לאור באותה המתכונת של העלמת שמות הכותבים- ואינני רואה את עצמי סניגור ועולה על בריקדות בעניין שיכול היה להיות אחרת, והחשוב מכל, אילן ברקוביץ' זיהה ובצדק כי יש מניע נסתר מאחורי העלמת שמות המשוררים, מניע שאם אגלה אותו פעולתו תיפגע, אותו מניע כנראה פעל את פעולתו ואכן גרם לקורא רגיש וקשוב כברקוביץ' לטלטלה עזה עד כי הוא הטיל את הגיליון לפח בלי לקרוא את תוכנו (שיצא לזכר אמא שלי, בת שבע לור חדד,  והרב מנחם פרומן).

בכל זאת החלטתי לפרסם תגובה, והתגובה תהיה זהירה ולא נוגעת במהות עניין ההסתרה, ואקווה כי די יהיה לחכם ברמיזה, כי עדיין אשמח בכל קורא ואילן. אני מדגיש כי מה שאכתוב מתייחס רק לרובד הספרותי של העלמת שם הכותב ולא לרובדים רוחניים כאלו ואחרים שנמצאים גם הם אך הם אינם מעינינו של הדיאלוג הנוכחי עם ברקוביץ׳.

איש ספרות של מאות קודמות במידה והיה נשאל על "מהו הדבר החשוב ביותר בשירה?" קרוב לוודאי שהיה מזכיר את המשקל והחרוז, ואיש ספרות של ימינו מה נותר לו לענות?

העשור האחרון עשור של תהפוכות הוא. התודעה הסקרנית רוצה לדעת הכל ובידיעת השם נראה שדי לה על מנת להכיל את הכותב והנכתב. חיפוש מהיר בגוגל בעקבות סקרנות שהעלתה קריאת השיר, קישורים בפייסבוק, סרטון ביוטיוב, ובא לציון גואל, הסקרנות באה על סיפוקה, וידיעת השירה מה יהיה עליה?

מהו הסוף פסוק של תחילת הדיאלוג הנוצר בין המשורר לבין הקורא. האם ההתחלה נגמרת בסוף קריאת השיר או שמא בעקבות סקרנות שנוצרת ותשוקה שלא באה על סיפוקה לדעת את מקור השיר, ההתחלה נמשכת בהשקעת מאמצים אקטיבית ויצירת קשר עם עורך הגיליון ובקשה לדעת מי כתב שיר מסוים? האם יש ערך להתחלה אקטיבית שכזו? האם יש משמעות לכך שגם אחרי יצירת הקשר לא תינתן תשובה ואיזו שהיא אי ידיעה תמשיך לכרסם בתודעת הקורא?.

האם מבקר תרבות יכול להרשות לעצמו להתעלם מיצירות ספרותיות שנוצרות על בסיס נורמות פואטיות חדשות גם אם הוא לא מבין אותן עד תומן?. האם יש מקום לביקורת תרבות רצינית ולא מדחיקה גם ביחס למה שאיננו נכתב ולא רק ביחס למה שנכתב?

כיסוי השם כאפשרות לבחינת הקורא את עצמו ואת שחושב הוא את עצמו ואת שחושב הוא מה היא כתיבה של אחרים "על נקלה". (רמז קטן, שירה אסכטולוגית לא נוצרת רק על ידי יעקב ביטון)
גילוי שכזה במידה והקורא יהיה מספיק כנה עם עצמו ייתכן ותיקח אותו למקומות חדשים ולגילוי של כותבים שלא ידע על קיומם.

המסורת הספרותית היהודית לדורותיה ידעה כבר הסתרות ספרותיות (ספר הזוהר, מדרשי חז"ל, הופעות של מלאכים). כל הסתרה וסיבותיה עמה ואמנם אני לא איש דתי אבל בהחלט מסורתי ונראה לי שהתקופה שלנו (הן כללית והן יהודית) דורשת החייאה מחדש של נורמה פואטית שנשכחה ואולי כעת הגיעה זמנה להתעורר מחדש.

אני ממש מקווה כי הדברים יישרו נתיבות והגיליון ימצא מסילות לליבו של אילן. בהזדמנות זו תודה רבה ל"משיבי הרוח" שהסכימו לארח אותנו ואת הפרויקט ושבכוחות משותפים הוצאנו לאור גיליון שהופץ בלמעלה מ5000 עותקים ברחבי הארץ.
והערה אחרונה- לכל מי שהיה לו לא נעים. נשמח מאוד לענות על שאלות שיופנו אלינו ויעסקו בנושא "מי כתב מה". לא מבטיח תשובה.


יום חמישי, 7 בנובמבר 2013

"אושוויץ מעולם לא הייתה קיימת, טרבלינקה הייתה רק צל חולף בדמיון"- בעקבות פולמוס חתוכה חסן- ברקוביץ'

אושוויץ מעולם לא הייתה קיימת
טרבלינקה הייתה רק צל חולף בדמיון
רכבות בקר אנושי מעולם לא נעו
חוה עם הבל בנה, תגידו לה ש-
תינוקות יהודיים לא נורו בעורפם
והמחבר מעולם לא מת
שאין שישה מיליון תירוצים

ספרים לא נשרפו בכיכר העיר
ושירים נכתבו כמו רשימת קניות
לשרוף זה לשרוף
ספרים זה ספרים
זך זה זך

ועכשיו להתעורר
גורי כלבים בשיכונים דרומיים  קמים משנתם
מגלים שהם כלואים במלונות
שומעים יללה רחוקה
נזכרים פתאום
שסבא שלהם היה זאב
שפעם הם היו חלק מלהקה.


בשבועות האחרונים דורך כוכב בשמי השירה העברית (או לכל הפחות בשמיים הספרותיים שלי). לכוכב קוראים שלומי חתוכה. השירה שלו מרעידה, אישית, כנה ואי אפשר להתעלם מהנוכחות שלה. לפני מספר ימים ראיתי כי התחיל להתנהל פולמוס בינו לבין אילן ברקוביץ' שטען כי בעקבות קריאת השירים של שלומי חתוכה ושל רועי חסן הוא חושש לחייו.
הפולמוס שהתפתח לקח לכיוונים הידועים של מזרח מול מערב, עדתיות וכיו"ב.
בעיניי, הפולמוס שנוצר מכיל בתוכו רכיבים  משמעותיים הקשורים לעולם הספרות הישראלי ולקיום האנושי יותר מאשר לעולם "השד העדתי".

בשירים של חתוכה הרגשתי את המבט ב"לבן של העיניים" של השירה האישית הישראלית (ואולי התרבות הישראלית) ואת עוצמת הגילוי  כי בתוך הלבן יש שחור ובתוך השחור יש דמויות רבות, אולי רבות מדי שהושתקו ומתו במיתות משונות. למרות שנדמה כי העיסוק בשירים הוא עיסוק חברתי, התודעה האישית מתרסקת בקריאתם.

התגובה של ברקוביץ היא תגובה לקריאה של שירה טובה. משהו קיומי מתערער. פחד מוות עולה בו. הוא מנסה להכחיש את עוצמת השיר ואת עוצמת הכותבים ("תיסלם יא סחבי, רועי חסן, אהלן וסהלן שלומי חתוקה, ברכות חמות על פרסום שיריכם החדשים, החריפים, במוסף לתרבות וספרות של עיתון "הארץ". נחמדה הבועה שאתם משרטטים בשירים")
אחר כך הוא מנסה לרוץ אל זרועות הארוס הגואל בדמותה המזרחית של עדי קיסר
הוא בודק את עצמו במראה והוא מנסה להתנחם בנתונים המוכרים- הוא לבן, הוא אשכנזי, אבל שום דבר לא עוזר
ואולי בזרועות הטנטוס הוא ימצא נחמה
תשוקת מוות עולה בקרבו של ברקוביץ שרוצה למות על קידוש אשכנז. עטוף בדפי ספריו של זך תצא נשמתו ב"אחד".
אך כנראה שהוא יודע שהוא לא ישרף (וככל הנראה גם לא ספריו של זך, עדיין יש פער בין מה שכותבים, מדפיסים, ושורפים)
אז הוא מסתפק בבקשה צנועה "אל תזמינו אותי לאירועים שלכם"

התרגלנו לשירים שעושים נעים קיומי בגב. וחונכו לחשוב כי שירה פוליטית היא שירה שנכתבת על ההם ועל השם, ורק עוזרת לנו להרדם ופתאום הפתעה, שירה פוליטית שה"אני" נמצא בה בתוך תחושה קיומית לא מובטחת. כמו ילד שמגלה לפתע כי כולם ימותו יום אחד, והוא אחוז בעתה. השירה הפוליטית הישראלית כפי שהתרגלנו אליה שולחת את התודעה שלנו באופן תמידי אל מעבר לקו הירוק ואל מחוזות חברתיים רחוקים מאיתנו, וגם לו יהיה שם שינוי, כאן ב"מדינת אשכנז" הכל ימשיך ויהיה כרגיל. הצוהר הפואטי שפותחים חסן וחתוכה יכול בעיניי רבים להיחשב כצוהר לגיהנום.
האמת היא שהשירה של חתוכה וחסן היא משמעותית, מרעידה אמות סיפים והתגובה של ברקוביץ' כקורא קשוב ורגיש היא תגובה טבעית לשירה טובה. הטענות העדתיות של ברקוביץ' הן כיסוי לפחד ולא הפחד עצמו. יותר מכך, כל התייחסות לטענות של ברקוביץ' הקשורות לעניינים עדתיים רק עוזרות לו להדחיק את הפחד איתו הוא צריך לקום בבוקר.
שלא במקרה ברקוביץ' הוא גם האדם שאמור לערוך את קובץ השירים בנושא מזרחיים ועדתיות במוסף חנוכה של עיתון הארץ. זה לא במקרה, כי בעיניי  זה בעיקר נסיון להתמודדות עם הפחד שמציף. אולי הוא חש שאם הוא יערוך את השירים זה יאפשר לו גם תחושת שליטה על החרדות הקיומיות מקריאת השירים של חתוכה. נקווה שזה יעזור.

כנראה שהכותב מעולם לא מת.



מצרף את הפוסט של אילן ברקוביץ' והתגובה של איריס חפץ אמסלם לפוסט

אילן ברקוביץ':

תיסלם יא סחבי, רועי חסן, אהלן וסהלן שלומי חתוקה, ברכות חמות על פרסום שיריכם החדשים, החריפים, במוסף לתרבות וספרות של עיתון "הארץ". נחמדה הבועה שאתם משרטטים בשירים: זה קורא לא לשרת בצבא (חתוקה) וזה סונט במדינת אשכנז ברורת הגבולות. ומה עם הצלע השלישית שלכם, הקיסרית עדי קיסר? מתי יתפרסם שיר משלה במוסף זה? או שגם אצלכם קיימת אפליה לטובת משוררים גברים? רק דבר אחד אינני מבין: אם אתם כל כך נגד האדם הלבן בשירה העברית מדוע זה תזמינו אותי לאירועיכם "ערספואטיקה"? אולי אגיע לאירוע הבא אך בלבי חשש: אם חסן מספר בשירו על כך שהוא שרף את ספריו של נתן זך מה יהא עלי? התנסו לשורפני חיים? לפגוע בי? בפעם האחרונה שהסתכלתי במראה ראיתי שם אדם לבן; אשכנזי; נורא; נראה אתכם הולכים עד הסוף עם האמת שלכם או בקיצור: תזמינו את מואיז בן הראש שיסקר את האירועים שלכם, מה אתם רוצים ממני?!
.............................................................

מתכון לסנדוויץ' טוניסאי או המדריך לכתיבת סטטוסים מייצבי אישיות, בתגובה לערעור מקומך במרכז העולם בשל פועלו/ה של מזרחי/ת או, כמה מהם (לפחות שלושה):

1. התחל את הסטטוס בנימה ידידותית. דבר בשפתו של המזרחי, הלא היא הערבית. התעלם מהעובדה שתרבותו נמחקה, ושהוא לרוב לא יודע ערבית. השתמש במילים שכל הישראלים יודעים בערבית, אבל לא ב"סבבה" שהיא ערבית-אשכנזית, אלא ממש בערבית של ערבים, כאלו "נכבדי העדה". נסה ליצור רושם שאתה חברו הטוב ביותר של המזרחי כדי לא להרגיזו. אמנם מזרחי נובח אינו נושך, אבל אין לדעת.

2. שבש את שמו של הנמען לכאורה (דבר אליו כאילו כסובייקט אבל עליו כאובייקט). כשמדובר בפלסטיני שבש את שמו הפרטי: מוחמד, מחמוד, אחמד הרי כולם אותו הדבר. השתמש באותו עקרון לגבי שמות משפחה של מזרחים: חתוכה, חתוקה או תקתוקה, הרי מה זה משנה. העיקר שתפנה אליהם בלבביות מעושה (אלו לא עושים ענין, אלו, העיקר הכבוד אצלם וזה שכתבת את שמם הפרטי בלי טעויות, זה כבר המון!)

3. תתחיל עם ברכה, אצל מזרחים -כאמור לעיל - אין חשוב יותר מהכבוד, בעיקר אצל גברים מזרחים. "ברכות חמות" עדיף כמובן על "ברכות לבביות", כי מזרחים באים ממשפחות חמות וגדולות וזה מדבר אליהם. או לפחות לחבריך האשכנזים שיקראו את הסטטוס וירגישו מסופקים.

4. האשם את המזרחים באפליה בתוך "המגזר" שלהם. צא מתוך הנחה שמזרחים הם אחרים. שאין בניהם גזענים או שוביניסטים והחל את ההנחה הזו על כולם. אל תטרח לבדוק בכלל אם עדי קיסר שלחה שיר למדור השירה של "הארץ." ברור שהיא שלחה: מי לא רוצה ששירה יתפרסם בו? ברור שהיא תיאמה עם חתוכה וחסן בפגישה לילית תוך לעיסת גת, שהם ישלחו ראשונים כדי לבלבל את ציפר, כדי שהיא תוכל לטעון מאוחר יותר ל"קיפוח".

5. אל תשכח שאתה הוא נזר הבריאה במרכז העולם. אם קיבלת הזמנה בפייסבוק לאירוע, ואתה עובד ב"הארץ", זה שווה ערך למשלוח הזמנה עם חותם המלך המנוח היילה סילסי, שהביא אצן אתיופי במיוחד בשבילך עד הבית.

6. אל תתן לאף מזרחי לעקוף את הוד רדקליותך. עוד לא נולדה המזרחית שתעמוד לשמאלך, היה יותר ציוני מהרצל. הוא רצה לנצר את היהודים כולם? תראה למזרחים האלו מה זה ותעשה להם את זה פי אלף. צריך לשכנז אותם שהם קטנים.

7. תמיד, אבל תמיד תזכור שאתה הקורבן פה. מישהו כתב שיר ובו הוא עושה סובלימציה לתוקפנות שלו ולכעס על דיכויו ומדמיין שריפה של ספרים? אל תתפתה למטאפורות. חשוב קונקרטית!! המזרחים האלו באמת לא מסוגלים לחשוב באופן אבסטרקטי ואתה הבא בתור לעלות על המוקד. אל תירדם בשמירה: אפילו שהם קוראים שלא לשרת בצבא, הם היו כולם בגולני והם מסוכנים. כל משורר-יגאל עמיר!

8. כשאתה מדבר על קורבנותך עבור לסגנון שפה אשכנזי תנ"כי. זה לא המקום ל"יא סחבי", אתה הרי פונה לחבריך שקראו איזה ספר או שניים של ברנר. זה גם תמיד יעזור לך לסגת ל"זה היה רק בצחוק".

9. העמד פנים שאתה מתעניין ולא מבין: כתוב "רק דבר אחד אני לא מבין" ותן לזה תשובה מהירה חצי מגוחכת. היה נכון ומוכן ואל תשאל באמת! אל תוותר על מקומך כבעל השליטה. אם רק הוזמנת כאחד האדם, סרב ותודיע למזמינים את מי להזמין במקומך. אל תשכח לייצר מציאות שבה אתה הוא זה שעל פיו ישק דבר.

.10 כדי לחזק את תחושת הרדיפה והקורבנות של חבריך לצרה, אל תשכח לפתוח את הסטטוס עם מזרחי ולסגור אותו עם כזה. מזרחית מעוכה באמצע הסנדוויץ' הטוניסאי תוסיף ניחוח של אותנטיות לסטטוס. הכי טוב לסגור את הענין עם מזרחי מפחיד כזה, משורר רדיקלי ממש, כמו מואיז בן הראש או סמי שלום שטרית. ארז ביטון זה לא טוב, אגב. משרד החינוך שמגדל דורות של קורבנות כובשים הכניס אותו לתכנית הלימודים. והוא גם עיוור. לך על אחד שרואה לך בעיניים, גבר מזרחי ממש מפחיד.

בתיאבון!