קמיקזה

קמיקזה

"Those were the reasons and that was New York"
 Leonard Cohen

ומעל העננים לעוף
לחבוש קסדה כי צווה
ולהנות מתחושת אחרונה של כחול מנצנץ בסנוור
להביט מבין הלהבים קדימה, לדעת שכזה עוד לא יהיה
להתכנס  ולעוף שקט כרפרף עקוד אל האור המסמא

ושהאור בפתע יידלק
פגזי נ"מ בערת פצצות ודלק אוויר
שנושאת המטוסים תצטייר בשחור מתחתיי
שאבין שנגמר

שהצלילה מתחילה וזה רק אני
הרוח הגוף הנושם והמטוס שאיננו נאחז ולו באוויר
שכלי משחית ימלאו את חופת הזכוכית
שאדע
שהביניינים הגבוהים שממלאים  חלוניי
זו ניו יורק
נושאות מטוסים נטועות אנכית
אדםבטון

שפצצת אטום ואפילו כבר שתיים הוטלו
במרחק אלפי קילומטרים ממני
שמלחמות בוערות בזמן אחר
בניין קורס אל תוך גליו
אוקינוס צבאות סיסרא ופרשיו

שהזיהוי הוא נכון וזה האוייב הפזור
והוא לא מתנצנץ בברק מתכת

פיסות שבורות זכוכית ועשן
כותבות גורלות בזעם קיקלופי בארצות ניכר
לא יודעות שפתם של אלו הקופצים ללא מצנח
מבנינים בוערים

בבניינים אחרים לא מספיק גבוהים
לא יהיו עדשות
בדימוי שאיננו נצפה

בתחילת הקץ

במקום קדיש. כדי שלא תאבדי. זיכרון 4

ומה היה קורה אם את כל הזיכרונות ממך הייתי כותב מזמן מזמן. האם הייתי זוכר אותם באמת או שהם רק היו הופכים להיות עדות?. ראיתי לפני כמה זמן קטע שצילמתי אותך כמה שבועות לפני שהלכת. והאמת היא שלא זכרתי אותו ואת הסיטואציה בכלל. האם יש טעם בעדות?. עכשיו אני מנסה לכתוב ולצלם ולתעד כדי שלא תאבדי. כי זה לא מגיע לך. כי זה לא מגיע לאף אחד. כי זה יגיע לכל אחד. אתמול אביגיל חיבקה אותי ובכתה ואמרה שהיא מתגעגעת לאמא שלה, והפחד מלמות



והפנים פנים
והדיבור דיבור
ואת זו את
אבל את לא
והפנים פנים והדמעה דמעה
ומטפורות שחוקות זה בספרות
ואמא יש רק אחת
וזה רק אני שצופה
במה שלא תהיי
וזה רק אני שכותב
את מי שהיית
כדי שלא תאבדי

בסדר הנכון

בסדר הנכון- שיעורי בית שלא עשיתי בזמן לקראת המפגש (סיכום מפגש 2 חבורת כותבים/ות. חאנל'ה ירושלים. 8.4.13)

בסדר המילים הנכון הכוונה תעבור
ים המילים יתנפץ אל שובר השפה
ורסיסי תודעה מלוחים ישטפו את הפצע

בסדר הכוונה הנכון המילים יעברו
אף אחת לא תישכח זולת זו שפיספסה
השורה

בסדר הנכון לא יוקמו מחסומי תודעה
האותיות לא יישלפו  כמתוך רכב
ואף מאבטח באפוד צהוב זוהר לא יפשפש בחית ובעין שלי
לדעת אם אני בדרך לפיגוע טקסטואלי בתיאטרון

בסדר הנכון תהיה כוונה ואחר כך אות ומילה
ואולי להפך

בסדר הנכון אפילו שקיעה מעל הולילנד תיצבע זהב
ציפור נדירה תחתוך את השמיים במקור כתום
רסיסי שיחה מאחרת לאוטובוס יהפכו לשיר

בסדר הנכון עוד נלמד לעוף

במקום קדיש. למה לשמור את הסוד סוד?.

אחת לחודש נפגשת חבורת גברים ללימוד בהנחייתו של יונדב קפלון . אתמול עסקנו בלימוד מתוך ספר הזוהר. בסוף הלימוד ביקש יונדב שנכתוב מדוע חשוב כי יש לשמור על הסוד?. כתבתי שיר שהוא סוג של תשובה, ובסיומו כתבתי שיר על אמא שלי שעלה בי. החלטתי לעשות משני השירים שיר אחד כי אולי זה לא סתם


סוד
כי שוקד אנוכי על דברי לעשות
ולא עד הסוף ולא עד תומם
לזה ישמר הסוד המוכמן

ולא עד הסוד ברובד טמיר
שתמשך פעולה בעולם
שתצעק באוזניי את מה שנטמן
ורק אני שאשמע
כי לא באמת נאמר רק סומן

ושהדבר ישמר ויוחבא נעלם
כי מה שגלוי הוא המון העם
שרוצים דיבור ככה נעים לקצוות
שרוצים בידור שהכל יהיה קצוות
אבל התוך הוא קשה התוך לא נעים
במורד הנהר שוצפים פגרי סוסים

ובלי אוויר מולך
האוויר היחיד הוא מה שהשארת לי בריאות
קצה התודעה הוא קצה תהום
ואת מביטה בי וצעקה

והבוקר הזה

והבוקר הזה היה נראה שכבו השמיים
שרוחות חזקות מבקשות לשטוף את הארץ
שכל מה שקבוע לאדמה מבקש לזוז
וכל מה שלא מבקש גאולה

במקום קדיש. סיפור השממית.

מגיע לישון עם אבא במרכז שפירא כדי שלא יהיה לבד. 

כשאני מסתובב בבית שחסר אני מרגיש שאני ואבא הולכים לישון לבד

שכל העולם הולך לישון לבד

כאילו שכל השנים שאת היית כאן הלכו ביחד איתך

המטבח דומם. אבא הכין אורז ושעועית. על השיש עומדת פיצה. בפינת המטבח עומד הקומקום החשמלי

מזכיר לי איך לפני כמה שנים כשהגעתי לשבת סיפרת לי סיפור במשך שעה על זה שראית שממית על יד הקומקום וששממיות מטילות ביצים בתוך מים ושאת ראית את השממית במוצאי שבת והמים בקומקום לא הוחלפו  ועוד ועוד ועוד ועוד. קצת לא הבנתי למה את חופרת לי ככה בסיפור בלי פואנטה והסתכלתי על אסנת והיא אמרה לי "אמא שלך מספרת לך את זה כדי שתחליף את המים בקומקום במוצאי שבת". מזל שיש אשה שיכולה לפרש אשה.

פותח עכשיו את ויקיפדיה כדי לדעת אם זה נכון ששממיות מטילות את הביצים במים אבל שם כתוב במפורש "בין החודשים מאי-יוני מטילה הנקבה במקום מסתור בדרך כלל שתי ביצים בגודל של אפון בכל הטלה". טוב אז אמא טעתה ולא ידעה את זה. אני ממשיך לקרוא בויקיפדיה ורואה ש"כעבור כחודשיים בוקעות מהביצים שממיות עצמאיות שאינן נסמכות על הוריהם כלל"

אני קצת מקנא.

במקום קדיש. בתי כנסת, שוברי הגלים של החיים

כל חול המועד הייתי בנאות סמדר, בערבה, ולא ידעתי טעמו של קדיש. קימה מוקדמת משמש מדברית, ואוריה ואלישבע שהתעוררו לעמל יומם. את החג השני עשיתי בירושלים והתפללתי בבית כנסת ספרדי קטן חמוד ומושקע קרוב לבית. בקושי יש בו מניין, אבל נעים שם להפליא ומיעוט המשתתפים תואם את גודל בית הכנסת. התפללתי שם את כל התפילות של החג ואם זה לא היה ברור הרגשתי בבית. בסוף כל תפילה כשהגענו לקדיש היה מעניין לראות שמתוך העשרה מתפללים לפחות 4-5 אומרים קדיש. כאילו בית הכנסת הוא החיבור בין דור שעבר לדור שהווה. העיניים משוטטות על פני ההיכל וקולטות את כל ההקדשות ושלטי ההנצחה והזיכרון. אם הייתי אלוהים הייתי די מבסוט ממה שהולך שם, אנשים עמלים ומבוגרים שיותר מדי אין להם והחיים, הים הגדול, היכה בהם, אבל עדיין מתעקשים על קדיש ועל מידת הרחמים של אלוהים. קשה שלא לחשוב כי המתפללים, שאומרים את הקדיש, עוד לא הרבה שנים, יהיו גם הם מהעבר האחר של העולם, ואולי אמירת הקדיש היא ההזדמנות האחרונה שלהם לבקש על מישהו ולברך את אלוהים. אולי הקדיש הוא לא רק הטיפול בכאב האבל, אולי זו גם ההכנה למותך שלך


מבין גלים אור בוהק מתווה כיוון
הסיפון עודנו בערפל
אור יחיד דולק בירכתיים ומאיר את כל הדרך שעברה
מסע של תשוקות רצונות כאבים ואכזבות מגיע אולי אל סופו
ספינה מתנפצת על דופן גל
החדרים הפנימיים מאירים
מבקשים את יחוד קדושת שמו
וכשאור החוף פוגע וחודר מבעד ללילה וחושך
משהו בנורות החדרים מתחיל להתעמעם