כל חול המועד הייתי בנאות סמדר, בערבה, ולא ידעתי טעמו של קדיש. קימה מוקדמת משמש מדברית, ואוריה ואלישבע שהתעוררו לעמל יומם. את החג השני עשיתי בירושלים והתפללתי בבית כנסת ספרדי קטן חמוד ומושקע קרוב לבית. בקושי יש בו מניין, אבל נעים שם להפליא ומיעוט המשתתפים תואם את גודל בית הכנסת. התפללתי שם את כל התפילות של החג ואם זה לא היה ברור הרגשתי בבית. בסוף כל תפילה כשהגענו לקדיש היה מעניין לראות שמתוך העשרה מתפללים לפחות 4-5 אומרים קדיש. כאילו בית הכנסת הוא החיבור בין דור שעבר לדור שהווה. העיניים משוטטות על פני ההיכל וקולטות את כל ההקדשות ושלטי ההנצחה והזיכרון. אם הייתי אלוהים הייתי די מבסוט ממה שהולך שם, אנשים עמלים ומבוגרים שיותר מדי אין להם והחיים, הים הגדול, היכה בהם, אבל עדיין מתעקשים על קדיש ועל מידת הרחמים של אלוהים. קשה שלא לחשוב כי המתפללים, שאומרים את הקדיש, עוד לא הרבה שנים, יהיו גם הם מהעבר האחר של העולם, ואולי אמירת הקדיש היא ההזדמנות האחרונה שלהם לבקש על מישהו ולברך את אלוהים. אולי הקדיש הוא לא רק הטיפול בכאב האבל, אולי זו גם ההכנה למותך שלך
מבין גלים אור בוהק מתווה כיוון
הסיפון עודנו בערפל
אור יחיד דולק בירכתיים ומאיר את כל הדרך שעברה
מסע של תשוקות רצונות כאבים ואכזבות מגיע אולי אל סופו
ספינה מתנפצת על דופן גל
החדרים הפנימיים מאירים
מבקשים את יחוד קדושת שמו
וכשאור החוף פוגע וחודר מבעד ללילה וחושך
משהו בנורות החדרים מתחיל להתעמעם
מבין גלים אור בוהק מתווה כיוון
הסיפון עודנו בערפל
אור יחיד דולק בירכתיים ומאיר את כל הדרך שעברה
מסע של תשוקות רצונות כאבים ואכזבות מגיע אולי אל סופו
ספינה מתנפצת על דופן גל
החדרים הפנימיים מאירים
מבקשים את יחוד קדושת שמו
וכשאור החוף פוגע וחודר מבעד ללילה וחושך
משהו בנורות החדרים מתחיל להתעמעם
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה