במקום קדיש. שיר ורשמים לקראת ובעקבות מפגש לימוד עם יונדב קפלון בנושא ברכת "ברוך דיין אמת". ומשהו קטן על הרב מנחם פרומן אמא שלי וגיליון "תפילות שלנו".

צידוק הדין  מפי אמא שלי.
תעזוב את הצער ותניח אותו בצד
כבר ראית אותי במסדרונות המנואנים מתהלכת בלי צל של פחד,
חשבתי שהצלחת להבין. אין צער ואין יאוש בעולם, זה הכל בנו,
אנחנו לא העולם רק אורחים לרגע אז הבט בפנים.
אתה יכול לבכות, זה בסדר אבל אל תישאר שם.
בעצם אתה יכול להישאר שם אם תרצה אבל חבל.
עכשיו אתה מבין את מה שאמרתי לך תמיד, כשתהיה אבא תבין.

בבקשה אל תיקח רק את הסכינים ותנעץ ותכניס ותוציא כל הזמן מהלב והזיכרון,
זה לא באמת קשור אלינו.
בתוך ים של אהבה חייב שיהיו גם שרטון, מכשולים ותהום.
אני מחכה לך אז אל תפחד,
תאחז את הידיים של אוריה ואלישבע שלא יפחדו.

הצור תמים פועלו- באמת שהכל תמים אל תשכח את זה כמוני.
העור שלנו דק והלב רחב והעיניים פקוחות
ועולם נמשך לתוך עולם כמו שהייתי מוסיפה לך  מרק על הקוסקוס.
כאן יש רק סליחה שלימות ושמחה וכמו שסבתה מרים חיכתה לי
אני מחכה גם לך.
אז כל עוד הנר דולק והצל מוטל והתמימות לא פוגשת את קצה המסלול,
תפעם בעולם
אתה הלב שלו ודבר לא ישנה.
אני רחוקה עכשיו באמת, לא בצדק.
תפעם.

הלימוד עם יונדב מתחיל בארוחה בוקר והמפגש הפעם היה אצל אילן שהוא צייר וגר ביפו. עשיתי אתמול את כל הדרך מהערבה כדי להגיע למפגש (וגם חתכתי לקראת הסוף כדי להספיק להגיע חזרה לנאות סמדר לפני כניסת השבת) פתחנו עם ערק קרח ומים ומאכלים ומאפים יוונים נוטפי גבינת עיזים ובצק פריך מהמורשת הביתית של אילן (היו שם הרבה שמות ביוונית אז אני זוכר רק את הערק). בזמן של האוכל אילן סיפר על גיסו הסלוניקאי שרצה להתחתן עם בחורה אשכנזייה ולא ידע איך לבשר את זה לאמא שלו אז הוא ניגש ואחרי גישושים ארוכים אמר לה "אני רוצה להתחתן עם מישהי אבל היא לא משלנו", אמא שלו חשבה שאולי הבחורה מאיסטנבול אז הוא אמר לה בהיסוס "היא ממרכז אירופה". אמא שלו שתקה ארוכות ואז אמרה חרישית "גם הם יהודים. אבל האוכל שלהם, אין לו חן". הגיס שתק לרגע וענה " זה בסדר היא לא יודעת לבשל". בכל אופן לאוכל יווני יש בהחלט חן בייחוד כשהוא מלווה בערק.

אחרי ארוחת הבוקר מתחילים בסבב של הקראת משימת ההכנה. כמו שכתבתי המפגש הפעם הוקדש לנושא של ברכת "ברוך דיין אמת" שהוא למעשה נקודת המפגש היהודית הראשונית עם המוות ואנחנו התבקשנו להכין "צידוק הדין" מפי אחד הקרובים לנו שהלך לעולמו. אחד החברים הקריא את "צידוק הדין" של אבא שלו שביקש כי יעזוב את ידיו וילך ויחזיק בידיים הקמוטות של אימו וש"למען השם" לא יפחד. הקטע הזה מצא את דרכו כמשפט על תוך הטקסט שלי. דרור, חבר אחר בחבורה הקריא את צידוק הדין של סבא רבה שלו שהיה ידוע בכינויו "הכרטיסן המחייך", בבקרים היה עובד ככרטיסן שחייך לכולם ואמר בוקר טוב במאור פנים ואח"כ היה מלמד בתלמוד תורה.
אני הקראתי את צידוק הדין מ"פי" אמא שלי. היתי בטוח כי אוכל לקרוא את הקטע ברצף אבל לא הפסקתי לבכות. למרות שמדובר בחבורת גברים הייתה שם אמפתיה והקשבה וסבלנות ואחרי שנרגעתי וסיימתי היה סבב התייחסות והקראתי שוב את הקטע, הפעם בלי בכי.
איך זה לבכות בחבורת גברים?- שאלה מצויינת בייחוד על רקע העובדה שהגברים בחבורת הלימוד המדוברת הם "גברים". כשהקראתי בפעם הראשונה ולא הפסקתי לבכות חשבתי כי מתי שהוא מישהו יביא טישו. טעות. חשבתי כי מישהו ינסה לנחם. טעות. פשוט בכיתי וטפטפתי נזלת ודמעות בשתיקה מוחלטת סביבי ובסוף נרגעתי וקמתי להביא לעצמי טישו. חייב לציין שזו הייתה התנסות חזקה ואיך שהוא גם מאוד אינטימית ומכילה כי הרגשתי שכל מי שהיה מסביבי היה ממש איתי ולא ניסה לעשות את ה"מעשה הנכון" של הניחום.

איליי, אחד החברים אמר "אני מבין עכשיו למה עשית כל כך הרבה מאמצים להגיע לכאן. פשוט בנית אנדרטה לאמא שלך" ואילן נזכר במפגש שהיה שנה שעברה זמן קצר אחרי הפטירה של אמא שלי שסיפרתי על זה שאני לא יכול לומר עליה קדיש ושבכיתי את זה(זו הייתה הפעם הראשונה שלי ששתיתי ערק עם מים). יונדב סיפר כי היה קרוב לאבות ישורון וזמן קצר לפני מותו הוא אמר לו "אני לא מפחד מהמוות. כולם עברו את זה בשלום, גם אני אעבור את זה בשלום". חבר אחר אמר שזה משמח ומפתיע אותו שאני לא מתבייש להתבכיין ככה על אמא שלי וזו הייתה ההערה שהכי אהבתי כי היא שמה אותי במסגור מחודש ("בכל זאת חבורת גברים)
אילן הקריא צידוק הדין מפי אבא שלו וסיפר על אבא שלו. אבא של אילן החליט ללכת לעולמו ללא התערבות של רופאים. עד גיל 81 עבד כל יום כמתקין מרזבים והיה מטפס על גגות בגיל 81 הוא אמר לבתו,אחותו של אילן כי "הוא עייף בצהריים" והיא ענתה לו כי גם היא עייפה בצהריים אבל לחצה עליו שילך לרופאים הוא לא הסכים ואמר "אני לעולם הבא אלך בריא". בסוף הוא הלך לבדיקות וגילו שהוא צריך לעבור ניתוח לב פתוח והוא סירב וכעבר מספר שבועות נפטר לפני מותו הוא אמר לאילן כי וא צריך ללכת בריא לעולם הבא כי "יש שם אנשים שצריכים אותי". יואב חבר אחר שהוא גם מטפל בדיקור רצה שידלגו על תורו כי הוא שכח להביא את התרגיל ואמר כי הוא זוכר רק משפט אחד שכתב והמשפט היה  "אם לא הייתי הולך היית נשאר ילד" התברר כי אבא שלו גדל בבית חרדי ואחר כך עזב את הדת ולפני מותו יואב שהיה בן הזקונים ולא מטופל במשפחה טיפל בו. זמן קצר לפני מותו הוא ביקש מיואב שההלוויה תהיה אורטודוקסית ויואב שאל אותו "למה?" והוא ענה " כי אני הולך לפגוש את אבא ואמא שלי".

אני בשלב הזה הלכתי להתקשר לתחנת המוניות להזמין מונית וחזרתי כדי לשמוע "צידוק הדין" צידוק הדין ששמעתי לפתע פתאום היה מרגש ואישי ואני מביא אותו ברשותו של יואב

כלים חדשים.

ביתי, רעותיל'ה, האהבה שלך עוד עוטפת אותי כאן, בעולם הלבן,

את הולכת ממקום למקום ואני , גם הולך איתך, ממקום למקום אפילו בעולם שאין בו אדמה,

רעותיל'ה,

מה יפו פעמיך, מה יפו ניסיונתיך בעולם הזה , להשיא ולהביא ולשאול ולהחזיר, ולתת ולהעביר ושוב לתת , ולהתגלגל מבוקר עד בוקר , ולגלגל משפחה שגדלה כמו כדור שלג,

ולשחרר ילדים שרצים אל הגן ובורחים ממנו וילדה שרצה אל העתיד ורצה ממנו והלאה,  ולתפוס כביסה עפה ברוח ולשחרר חשבונות רבים, ולבכות בסוף יום, ולצחוק בבקרים במדבר,  ולהתחפש מול מדורות מתחת שמי לילה, ולגדול סנטימטר בכל יום ולשקוע רגליים סנטימטר למטה,

מה טובו הליכותייך ביתי,

ומה רואים בעינייך,  מכאן, איילות שלוחות על פני מים סוערים , מדלגות וחולפות,

וכל הכאבים נמסים, וכל האבלים מתפרקים מאבלם,

וכל המוות מאבד מכוחו, ביתי, מאבד מכוחו.

עוד מעט.

לא הבנתי בדיוק במה מדובר ואז התברר לי כי  יואב (יש שני יואבים בחבורת הלימוד) הוא חתנו של הרב מנחם פרומן וכי זה צידוק הדין של הרב פרומן לביתו רעות, שהיא אשתו של יואב. הרגשתי כי יש פה רגע של השגחה שהרגע בו אני נאלץ לעזוב את המפגש לפני סיומו הוא הרגע של צידוק הדין של הרב מנחם פרומן. אני ערכתי את גיליון "תפילות שלנו 4" וההקדשה בתחילת הגיליון  היא לזכר "הרב מנחם פרומן ובת שבע לור חדד אשר עלו השנה בסערה השמיימה", סיפרתי לחבורה כי אביגיל אשתי צחקה כשראתה את ההקדשה ואמרה שבטח אמא שלי הייתה מופתעת להיות באותה ההקדשה עם הרב מנחם. כנראה שהעולם הבא באמת מפגיש עולמות.


המקורות למפגש של יונדב

מפגש שלישי – ברוך דיין האמת

[...] עַל הַגְּשָׁמִים וְעַל הַבְּשׂוֹרוֹת הַטּוֹבוֹת אוֹמֵר "בָּרוּךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב", וְעַל שְׁמוּעוֹת רָעוֹת אוֹמֵר "בָּרוּךְ דַּיַּן הָאֱמֶת".

בָּנָה בַיִת חָדָשׁ, וְקָנָה כֵלִים חֲדָשִׁים, אוֹמֵר "בָּרוּךְ... שֶׁהֶחֱיָנוּ...".

מְבָרֵךְ עַל הָרָעָה מֵעֵין הַטּוֹבָה, וְעַל הַטּוֹבָה מֵעֵין הָרָעָה [...]

מסכת ברכות פרק ט, משנה ב-ג

תָּנוּ רַבָּנָן: הָרוֹאֶה קִבְרֵי יִשְׂרָאֵל אוֹמֵר "בָּרוּךְ אֲשֶׁר יָצַר אֶתְכֶם בְּדִין, וְזָן אֶתְכֶם בְּדִין, וְכִלְכֵּל אֶתְכֶם בְּדִין, וְאָסַף אֶתְכֶם בְּדִין, וַעֲתִיד לַהֲקִימְכֶם בְּדִין". מַר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא מְסַיֵּם בָּהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב נַחְמָן [החכם ששמו מר, בנו של החכם רבינא, היה מסיים הברכה בלשון אחרת, ומשמו של רב נחמן היה עושה כן] "וְיוֹדֵעַ מִסְפָּר כֻּלְּכֶם, וְהוּא עָתִיד לְהַחֲיוֹתְכֶם וּלְקַיֵּם אֶתְכֶם, בָּרוּךְ מְחַיֵּה הַמֵּתִים".   

תלמוד בבלי מסכת ברכות נח ע"ב

רבי יצחק ישב יום אחד על פתחו של רבי יהודה והיה עצוב. יצא רבי יהודה ומצאו בשער כשהוא יושב ועצוב. אמר לו: מה היום מכל ימים? אמר לו: באתי אצלך לבקשך שלושה דברים. אחד, שכאשר תגיד דברי תורה ותזכיר מאותם דברים שאני אמרתי, שתאמרם בשמי על מנת שיזכר שמי. ואחד, שתזַכה את בני יוסף בתורה. ואחד, שתלך לקברי כל שבעת הימים ותתפלל עלי תפלתך.

אמר לו: מנין לך? אמר לו: הרי נשמתי מסתלקת ממני בכל לילה ואין מאירים לי בחלום כמו פעם. ועוד, שכאשר אני מתפלל ומגיע לברכת "שומע תפילה", אני מסתכל בקיר למצוא את צִלִי ואיני רואהו, ואני  חושב, הואיל וצלי עבר ואינו נראה הרי כרוז יצא והכריז... שכן כתוב תהלים לט, ז "אך בצלם יתהלך איש" – כל זמן שצלו של אדם אינו עובר ממנו "יתהלך איש" ורוחו קיימת בתוכו; עבר צלו של אדם ולא נראה – יעבור מזה העולם. אמר לו: וגם מן הפסוק "כי צל ימינו עלי ארץ" איוב ח, ט. אמר לו: כל אלו הדברים שביקשת, אעשה, אך בקשתי ממך, שבאותו עולם תברור את מקומי אצלך כמו שהיינו יחד בעולם הזה.

בכה רבי יצחק ואמר: בבקשה ממך שלא תפרוש ממני כל אלו הימים.

הלכו אצל רבי שמעון. מצאוהו שעוסק בתורה. זקף עיניו רבי שמעון וראה את רבי יצחק, וראה את מלאך המוות שרץ לפניו ומרקד לפניו. קם רבי שמעון, אחז בידי רבי יצחק. אמר: גוזרני, מי שרגיל להיכנס יכנס ומי שלא רגיל להיכנס אל יכנס. נכנסו רבי יצחק ורבי יהודה, ומלאך המוות נשאר בחוץ.

השגיח רבי שמעון וראה שעד עתה לא הגיע זמנו, שהרי עד שמונה שעות ביום הוא הזמן. הושיבו רבי שמעון לפניו והיה עוסק עמו בתורה. אמר רבי שמעון לאלעזר בנו: שב אצל הפתח ומי שתראה לא תדבר עמו כלל, ואם יבקש להיכנס לכאן השביעהו שבועה שלא יוכל להיכנס.

אמר רבי שמעון לרבי יצחק: הראית את דיוקן אביך היום או לא? שהרי שנינו, בשעה שאדם מסתלק מן העולם אביו וקרוביו מצויים אצלו והם נראים לו ומתוודעים אליו, וכל אלו שמדורם אצלו בעולם ההוא במדריגה אחת כולם מתכנסין ומצויים עמו והולכין עם נשמתו עד שישרה במקומו. אמר: עד עתה לא ראיתי. אמר רבי שמעון: אדון העולם! ידוע הוא רבי יצחק בינינו, והוא משבעת העיניים כאן. הרי אחזתי בו. תנוהו לי. יצא קול ואמר: כסא האדון קרב לחלקו של רבי שמעון. הרי שלך הוא, ועמך יבוא בזמן שתיכנס לשרות בכסאך. אמר רבי שמעון: וודאי.

בתוך כך ראה רבי אלעזר שהסתלק מלאך המוות. אמר: אין גזר דין מצוי במקומו של רבי שמעון.

אמר רבי שמעון לרבי אלעזר בנו: היכנס לכאן ואחוז בו ברבי יצחק, שאני רואה בו שהוא מפחד. נכנס רבי אלעזר ואחז בידו. ורבי שמעון החזיר פניו ושב לעסוק בתורה.

נרדם רבי יצחק. ראה את אביו. אמר לו: בני, אשרי חלקך בעולם הזה ובעולם הבא, שהרי בין ענפי עץ החייים של גן העדן אתה יושב – עץ גדול ותקיף בשני העולמות, רבי שמעון הוא, שאחז אותך בין ענפיו. אשרי חלקך בני.

אמר לו: אבא, ומה אני שם? אמר לו: שלושה ימים היו מחפים מקום משכבך, והתקינו לך חלונות פתוחים להאיר לך מארבע רוחות העולם. וראיתי את מקומך ושמחתי ואמרתי אשרי חלקך בני – מלבד רק זאת שעד עתה עדיין לא זכה בנך בתורה. והרי כעת היו מזומנין לצאת לקראתך שנים עשר צדיקים מן החברים ועד שהיו יוצאים התעורר קול בכל העולמות – מי מהחברים המצויים כאן יתעטרו בכבודו של רבי שמעון. בקשה ביקש וניתנה לו.

ולא זו בלבד, אלא, שבעים מקומות שלו מתעטרים כאן, וכל מקום ומקום פתחים פתוחים לו לשבעים עולמות, וכל עולם ועולם מתפתח לשבעים רהטים [ערוצי מרוצת-מים], וכל רהט ורהט מתפתח לשבעים כתרים עליונים. ומהם נפתחות דרכים אל העתיק הסתום מכל, לראות באותו נועם עליון המאיר ומהנה את הכל – כמו שכתוב תהלים כז, ד "לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו". מהו "לבקר בהיכלו"? היינו שכתוב במדבר יב, ז "בכל ביתי נאמן הוא".

אמר לו: אבא, כמה זמן ניתן לי עוד בזה העולם? אמר לו: אין לי רשות, ולא מודיעים לו לאדם. אבל, בהילולה הגדולה (יום הפטירה וההסתלקות) של רבי שמעון תהיה בין עורכי שולחנו, כמו שכתוב שיר השירים ג, יא "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו".

בתוך כך התעורר רבי יצחק והיה מחייך ופניו מאירות. ראה רבי שמעון והסתכל בפניו. אמר לו: דבר חדש שמעת?  אמר: וודאי. סיפר לו והשתטח לפני רבי שמעון.

למדנו: מאותו יום היה רבי יצחק אוחז בידי בנו ועוסק עמו בתורה ולא עזבו. כאשר היה נכנס אצל רבי שמעון הושיב את בנו שימתין לו בחוץ והיה יושב לפני רבי שמעון, והיה קורא לפניו ישעיה לח, יד כְּסִיס, עָגוּר, כֵּן אֲצַפְצֵף, אֶהְגֶּה כַּיּוֹנָה. דַּלּוּ עֵינַי לַמָּרוֹם. אֲדֹנָי! עָשְׁקָה לִּי – עָרְבֵנִי. 

זוהר לפרשת ויחי, ריז (בתרגום חופשי של י"ק)

 

     

משימת הכנה

כתוב קטע קצר של "צידוק הדין" מפיו של אדם שהיה קרוב אליך (או שאתה היית קרוב אליו) עד שנפטר לבית עולמו.

הדברים יכולים להתייחס לארוע מסוים בחייו של הדובר עצמו, או להאמר כלפי מי מקרוביו שנותרו בעולם הזה. כך או כך יש לכתוב הדברים מתוך נקודת הראות והפרספקטיבה המיוחדת העומדת לרשותו של מי שמצוי בעולם האמת.

ככותרת לקטע בחר במלה, או בביטוי, או בתמונה, מתוך דברי המשנה או התלמוד שבראש הקובץ.