מה מיוחד ביום שבת?

"מה מיוחד ביום שבת?" שאלה המורה את כיתה א'2 ואני ידעתי את התשובה, מרים יד מהססת לאוויר העולם. ידעתי את התשובה, כי הייתי הולך בשבת בבוקר לתפילה בבית הכנסת והאור של השמש בעיניי והשקט שאיננו מופר על ידי רעש מכוניות מאפשר לציפורים לצייץ במלוא הכוח."אתה שם" החוותה המורה, ואני עניתי "מה שמיוחד ביום השבת זה שהציפורים מצייצות". המורה מביטה בי בדממה ואז אומרת "לא נכון. הציפורים מצייצות בכל יום. מישהו אחר רוצה לענות", ואני כבר מתחיל לקבור את עצמי בתוך שריון ויכול לשמוע עם הד את התשובה הנכונה "יפה מאוד יהודה, אסור לנסוע ביום שבת". אז אם גם אתם מאלו שיודעים לתת תשובות בעיקר לעצמכם, הגעתם למקום הנכון.







יום שישי, 20 בדצמבר 2013

בבוקר שאחרי שנשרוף את זך. שיר ורעיון.

בבוקר שאחרי שנשרוף את זך
יהיה ריח חרוך באוויר
אותיות כלבלב הו בי די בם בם יפרחו באוויר
וקרעי עמודים ירחפו באין אוסף
אנשים יאמרו אחד לשני "עד הלילה השתינו לנו לתוך הפה ואמרו
אל תאמרו שתן תאמרו שירה, שירה"
משוררים יגידו שלוש יתכוונו לשלושה אבל יוכלו להקריא בערבי שירה
וזו תהיה שירה שכמותה לא נשמעה
לא נדע לאן להוליך את הזעם
נמצא דפי שירה קרועים בקצותם
כמו שמש שזורחת כמו צל שנופל
נמציא לשירים סופים חדשים.

אז עכשיו כל הצד האחר מסתער על החבר'ה של ערס פואטיקה , "מילים, מילים", הם צווחים. "תתנצל, תסביר, תפרש, תפרשן, תזכירו את הקודמים". ואין  שקט פנימי לכתוב שירים טובים. עולם נברא מחלל פנוי וסופי טורי דעות להישלח לפח. תרבות לא יכולה לצמוח יש מאין, רק אליק נולד מן הים ותראו איך הוא גמר. אולי ערב שירים של ערס פואטיקה עם פרשנות מחודשת לשירי זך וגורי?. ואורחי הכבוד, ונעשה להם כבוד, יהיו גורי וזך?. יש מצב?.

יום ראשון, 24 בנובמבר 2013

מדוע זה תשאל לשמי והוא פלאי?- על נורמות פואטיות חדשות בשירה העברית.תגובה לאילן ברקוביץ.

התלבטות קשה הייתה אם להגיב לדברי הביקורת של אילן ברקוביץ על גיליון "משיב הרוח" ופרויקט "תפילות שלנו 4", גיליון שאותו ערכתי. הסיבות היו פשוטות- אני יוצר תרבות ולא מבקר תרבות וזכותו של ברקוביץ' להבין את מלאכת היצירה שלי כרצונו, גיליון תפילות שלנו יצא לאור 3 פעמים לפני הפעם הרביעית שהייתה תחת העריכה שלי ובכל הפעמים הוא יצא לאור באותה המתכונת של העלמת שמות הכותבים- ואינני רואה את עצמי סניגור ועולה על בריקדות בעניין שיכול היה להיות אחרת, והחשוב מכל, אילן ברקוביץ' זיהה ובצדק כי יש מניע נסתר מאחורי העלמת שמות המשוררים, מניע שאם אגלה אותו פעולתו תיפגע, אותו מניע כנראה פעל את פעולתו ואכן גרם לקורא רגיש וקשוב כברקוביץ' לטלטלה עזה עד כי הוא הטיל את הגיליון לפח בלי לקרוא את תוכנו (שיצא לזכר אמא שלי, בת שבע לור חדד,  והרב מנחם פרומן).

בכל זאת החלטתי לפרסם תגובה, והתגובה תהיה זהירה ולא נוגעת במהות עניין ההסתרה, ואקווה כי די יהיה לחכם ברמיזה, כי עדיין אשמח בכל קורא ואילן. אני מדגיש כי מה שאכתוב מתייחס רק לרובד הספרותי של העלמת שם הכותב ולא לרובדים רוחניים כאלו ואחרים שנמצאים גם הם אך הם אינם מעינינו של הדיאלוג הנוכחי עם ברקוביץ׳.

איש ספרות של מאות קודמות במידה והיה נשאל על "מהו הדבר החשוב ביותר בשירה?" קרוב לוודאי שהיה מזכיר את המשקל והחרוז, ואיש ספרות של ימינו מה נותר לו לענות?

העשור האחרון עשור של תהפוכות הוא. התודעה הסקרנית רוצה לדעת הכל ובידיעת השם נראה שדי לה על מנת להכיל את הכותב והנכתב. חיפוש מהיר בגוגל בעקבות סקרנות שהעלתה קריאת השיר, קישורים בפייסבוק, סרטון ביוטיוב, ובא לציון גואל, הסקרנות באה על סיפוקה, וידיעת השירה מה יהיה עליה?

מהו הסוף פסוק של תחילת הדיאלוג הנוצר בין המשורר לבין הקורא. האם ההתחלה נגמרת בסוף קריאת השיר או שמא בעקבות סקרנות שנוצרת ותשוקה שלא באה על סיפוקה לדעת את מקור השיר, ההתחלה נמשכת בהשקעת מאמצים אקטיבית ויצירת קשר עם עורך הגיליון ובקשה לדעת מי כתב שיר מסוים? האם יש ערך להתחלה אקטיבית שכזו? האם יש משמעות לכך שגם אחרי יצירת הקשר לא תינתן תשובה ואיזו שהיא אי ידיעה תמשיך לכרסם בתודעת הקורא?.

האם מבקר תרבות יכול להרשות לעצמו להתעלם מיצירות ספרותיות שנוצרות על בסיס נורמות פואטיות חדשות גם אם הוא לא מבין אותן עד תומן?. האם יש מקום לביקורת תרבות רצינית ולא מדחיקה גם ביחס למה שאיננו נכתב ולא רק ביחס למה שנכתב?

כיסוי השם כאפשרות לבחינת הקורא את עצמו ואת שחושב הוא את עצמו ואת שחושב הוא מה היא כתיבה של אחרים "על נקלה". (רמז קטן, שירה אסכטולוגית לא נוצרת רק על ידי יעקב ביטון)
גילוי שכזה במידה והקורא יהיה מספיק כנה עם עצמו ייתכן ותיקח אותו למקומות חדשים ולגילוי של כותבים שלא ידע על קיומם.

המסורת הספרותית היהודית לדורותיה ידעה כבר הסתרות ספרותיות (ספר הזוהר, מדרשי חז"ל, הופעות של מלאכים). כל הסתרה וסיבותיה עמה ואמנם אני לא איש דתי אבל בהחלט מסורתי ונראה לי שהתקופה שלנו (הן כללית והן יהודית) דורשת החייאה מחדש של נורמה פואטית שנשכחה ואולי כעת הגיעה זמנה להתעורר מחדש.

אני ממש מקווה כי הדברים יישרו נתיבות והגיליון ימצא מסילות לליבו של אילן. בהזדמנות זו תודה רבה ל"משיבי הרוח" שהסכימו לארח אותנו ואת הפרויקט ושבכוחות משותפים הוצאנו לאור גיליון שהופץ בלמעלה מ5000 עותקים ברחבי הארץ.
והערה אחרונה- לכל מי שהיה לו לא נעים. נשמח מאוד לענות על שאלות שיופנו אלינו ויעסקו בנושא "מי כתב מה". לא מבטיח תשובה.


יום חמישי, 7 בנובמבר 2013

"אושוויץ מעולם לא הייתה קיימת, טרבלינקה הייתה רק צל חולף בדמיון"- בעקבות פולמוס חתוכה חסן- ברקוביץ'

אושוויץ מעולם לא הייתה קיימת
טרבלינקה הייתה רק צל חולף בדמיון
רכבות בקר אנושי מעולם לא נעו
חוה עם הבל בנה, תגידו לה ש-
תינוקות יהודיים לא נורו בעורפם
והמחבר מעולם לא מת
שאין שישה מיליון תירוצים

ספרים לא נשרפו בכיכר העיר
ושירים נכתבו כמו רשימת קניות
לשרוף זה לשרוף
ספרים זה ספרים
זך זה זך

ועכשיו להתעורר
גורי כלבים בשיכונים דרומיים  קמים משנתם
מגלים שהם כלואים במלונות
שומעים יללה רחוקה
נזכרים פתאום
שסבא שלהם היה זאב
שפעם הם היו חלק מלהקה.


בשבועות האחרונים דורך כוכב בשמי השירה העברית (או לכל הפחות בשמיים הספרותיים שלי). לכוכב קוראים שלומי חתוכה. השירה שלו מרעידה, אישית, כנה ואי אפשר להתעלם מהנוכחות שלה. לפני מספר ימים ראיתי כי התחיל להתנהל פולמוס בינו לבין אילן ברקוביץ' שטען כי בעקבות קריאת השירים של שלומי חתוכה ושל רועי חסן הוא חושש לחייו.
הפולמוס שהתפתח לקח לכיוונים הידועים של מזרח מול מערב, עדתיות וכיו"ב.
בעיניי, הפולמוס שנוצר מכיל בתוכו רכיבים  משמעותיים הקשורים לעולם הספרות הישראלי ולקיום האנושי יותר מאשר לעולם "השד העדתי".

בשירים של חתוכה הרגשתי את המבט ב"לבן של העיניים" של השירה האישית הישראלית (ואולי התרבות הישראלית) ואת עוצמת הגילוי  כי בתוך הלבן יש שחור ובתוך השחור יש דמויות רבות, אולי רבות מדי שהושתקו ומתו במיתות משונות. למרות שנדמה כי העיסוק בשירים הוא עיסוק חברתי, התודעה האישית מתרסקת בקריאתם.

התגובה של ברקוביץ היא תגובה לקריאה של שירה טובה. משהו קיומי מתערער. פחד מוות עולה בו. הוא מנסה להכחיש את עוצמת השיר ואת עוצמת הכותבים ("תיסלם יא סחבי, רועי חסן, אהלן וסהלן שלומי חתוקה, ברכות חמות על פרסום שיריכם החדשים, החריפים, במוסף לתרבות וספרות של עיתון "הארץ". נחמדה הבועה שאתם משרטטים בשירים")
אחר כך הוא מנסה לרוץ אל זרועות הארוס הגואל בדמותה המזרחית של עדי קיסר
הוא בודק את עצמו במראה והוא מנסה להתנחם בנתונים המוכרים- הוא לבן, הוא אשכנזי, אבל שום דבר לא עוזר
ואולי בזרועות הטנטוס הוא ימצא נחמה
תשוקת מוות עולה בקרבו של ברקוביץ שרוצה למות על קידוש אשכנז. עטוף בדפי ספריו של זך תצא נשמתו ב"אחד".
אך כנראה שהוא יודע שהוא לא ישרף (וככל הנראה גם לא ספריו של זך, עדיין יש פער בין מה שכותבים, מדפיסים, ושורפים)
אז הוא מסתפק בבקשה צנועה "אל תזמינו אותי לאירועים שלכם"

התרגלנו לשירים שעושים נעים קיומי בגב. וחונכו לחשוב כי שירה פוליטית היא שירה שנכתבת על ההם ועל השם, ורק עוזרת לנו להרדם ופתאום הפתעה, שירה פוליטית שה"אני" נמצא בה בתוך תחושה קיומית לא מובטחת. כמו ילד שמגלה לפתע כי כולם ימותו יום אחד, והוא אחוז בעתה. השירה הפוליטית הישראלית כפי שהתרגלנו אליה שולחת את התודעה שלנו באופן תמידי אל מעבר לקו הירוק ואל מחוזות חברתיים רחוקים מאיתנו, וגם לו יהיה שם שינוי, כאן ב"מדינת אשכנז" הכל ימשיך ויהיה כרגיל. הצוהר הפואטי שפותחים חסן וחתוכה יכול בעיניי רבים להיחשב כצוהר לגיהנום.
האמת היא שהשירה של חתוכה וחסן היא משמעותית, מרעידה אמות סיפים והתגובה של ברקוביץ' כקורא קשוב ורגיש היא תגובה טבעית לשירה טובה. הטענות העדתיות של ברקוביץ' הן כיסוי לפחד ולא הפחד עצמו. יותר מכך, כל התייחסות לטענות של ברקוביץ' הקשורות לעניינים עדתיים רק עוזרות לו להדחיק את הפחד איתו הוא צריך לקום בבוקר.
שלא במקרה ברקוביץ' הוא גם האדם שאמור לערוך את קובץ השירים בנושא מזרחיים ועדתיות במוסף חנוכה של עיתון הארץ. זה לא במקרה, כי בעיניי  זה בעיקר נסיון להתמודדות עם הפחד שמציף. אולי הוא חש שאם הוא יערוך את השירים זה יאפשר לו גם תחושת שליטה על החרדות הקיומיות מקריאת השירים של חתוכה. נקווה שזה יעזור.

כנראה שהכותב מעולם לא מת.



מצרף את הפוסט של אילן ברקוביץ' והתגובה של איריס חפץ אמסלם לפוסט

אילן ברקוביץ':

תיסלם יא סחבי, רועי חסן, אהלן וסהלן שלומי חתוקה, ברכות חמות על פרסום שיריכם החדשים, החריפים, במוסף לתרבות וספרות של עיתון "הארץ". נחמדה הבועה שאתם משרטטים בשירים: זה קורא לא לשרת בצבא (חתוקה) וזה סונט במדינת אשכנז ברורת הגבולות. ומה עם הצלע השלישית שלכם, הקיסרית עדי קיסר? מתי יתפרסם שיר משלה במוסף זה? או שגם אצלכם קיימת אפליה לטובת משוררים גברים? רק דבר אחד אינני מבין: אם אתם כל כך נגד האדם הלבן בשירה העברית מדוע זה תזמינו אותי לאירועיכם "ערספואטיקה"? אולי אגיע לאירוע הבא אך בלבי חשש: אם חסן מספר בשירו על כך שהוא שרף את ספריו של נתן זך מה יהא עלי? התנסו לשורפני חיים? לפגוע בי? בפעם האחרונה שהסתכלתי במראה ראיתי שם אדם לבן; אשכנזי; נורא; נראה אתכם הולכים עד הסוף עם האמת שלכם או בקיצור: תזמינו את מואיז בן הראש שיסקר את האירועים שלכם, מה אתם רוצים ממני?!
.............................................................

מתכון לסנדוויץ' טוניסאי או המדריך לכתיבת סטטוסים מייצבי אישיות, בתגובה לערעור מקומך במרכז העולם בשל פועלו/ה של מזרחי/ת או, כמה מהם (לפחות שלושה):

1. התחל את הסטטוס בנימה ידידותית. דבר בשפתו של המזרחי, הלא היא הערבית. התעלם מהעובדה שתרבותו נמחקה, ושהוא לרוב לא יודע ערבית. השתמש במילים שכל הישראלים יודעים בערבית, אבל לא ב"סבבה" שהיא ערבית-אשכנזית, אלא ממש בערבית של ערבים, כאלו "נכבדי העדה". נסה ליצור רושם שאתה חברו הטוב ביותר של המזרחי כדי לא להרגיזו. אמנם מזרחי נובח אינו נושך, אבל אין לדעת.

2. שבש את שמו של הנמען לכאורה (דבר אליו כאילו כסובייקט אבל עליו כאובייקט). כשמדובר בפלסטיני שבש את שמו הפרטי: מוחמד, מחמוד, אחמד הרי כולם אותו הדבר. השתמש באותו עקרון לגבי שמות משפחה של מזרחים: חתוכה, חתוקה או תקתוקה, הרי מה זה משנה. העיקר שתפנה אליהם בלבביות מעושה (אלו לא עושים ענין, אלו, העיקר הכבוד אצלם וזה שכתבת את שמם הפרטי בלי טעויות, זה כבר המון!)

3. תתחיל עם ברכה, אצל מזרחים -כאמור לעיל - אין חשוב יותר מהכבוד, בעיקר אצל גברים מזרחים. "ברכות חמות" עדיף כמובן על "ברכות לבביות", כי מזרחים באים ממשפחות חמות וגדולות וזה מדבר אליהם. או לפחות לחבריך האשכנזים שיקראו את הסטטוס וירגישו מסופקים.

4. האשם את המזרחים באפליה בתוך "המגזר" שלהם. צא מתוך הנחה שמזרחים הם אחרים. שאין בניהם גזענים או שוביניסטים והחל את ההנחה הזו על כולם. אל תטרח לבדוק בכלל אם עדי קיסר שלחה שיר למדור השירה של "הארץ." ברור שהיא שלחה: מי לא רוצה ששירה יתפרסם בו? ברור שהיא תיאמה עם חתוכה וחסן בפגישה לילית תוך לעיסת גת, שהם ישלחו ראשונים כדי לבלבל את ציפר, כדי שהיא תוכל לטעון מאוחר יותר ל"קיפוח".

5. אל תשכח שאתה הוא נזר הבריאה במרכז העולם. אם קיבלת הזמנה בפייסבוק לאירוע, ואתה עובד ב"הארץ", זה שווה ערך למשלוח הזמנה עם חותם המלך המנוח היילה סילסי, שהביא אצן אתיופי במיוחד בשבילך עד הבית.

6. אל תתן לאף מזרחי לעקוף את הוד רדקליותך. עוד לא נולדה המזרחית שתעמוד לשמאלך, היה יותר ציוני מהרצל. הוא רצה לנצר את היהודים כולם? תראה למזרחים האלו מה זה ותעשה להם את זה פי אלף. צריך לשכנז אותם שהם קטנים.

7. תמיד, אבל תמיד תזכור שאתה הקורבן פה. מישהו כתב שיר ובו הוא עושה סובלימציה לתוקפנות שלו ולכעס על דיכויו ומדמיין שריפה של ספרים? אל תתפתה למטאפורות. חשוב קונקרטית!! המזרחים האלו באמת לא מסוגלים לחשוב באופן אבסטרקטי ואתה הבא בתור לעלות על המוקד. אל תירדם בשמירה: אפילו שהם קוראים שלא לשרת בצבא, הם היו כולם בגולני והם מסוכנים. כל משורר-יגאל עמיר!

8. כשאתה מדבר על קורבנותך עבור לסגנון שפה אשכנזי תנ"כי. זה לא המקום ל"יא סחבי", אתה הרי פונה לחבריך שקראו איזה ספר או שניים של ברנר. זה גם תמיד יעזור לך לסגת ל"זה היה רק בצחוק".

9. העמד פנים שאתה מתעניין ולא מבין: כתוב "רק דבר אחד אני לא מבין" ותן לזה תשובה מהירה חצי מגוחכת. היה נכון ומוכן ואל תשאל באמת! אל תוותר על מקומך כבעל השליטה. אם רק הוזמנת כאחד האדם, סרב ותודיע למזמינים את מי להזמין במקומך. אל תשכח לייצר מציאות שבה אתה הוא זה שעל פיו ישק דבר.

.10 כדי לחזק את תחושת הרדיפה והקורבנות של חבריך לצרה, אל תשכח לפתוח את הסטטוס עם מזרחי ולסגור אותו עם כזה. מזרחית מעוכה באמצע הסנדוויץ' הטוניסאי תוסיף ניחוח של אותנטיות לסטטוס. הכי טוב לסגור את הענין עם מזרחי מפחיד כזה, משורר רדיקלי ממש, כמו מואיז בן הראש או סמי שלום שטרית. ארז ביטון זה לא טוב, אגב. משרד החינוך שמגדל דורות של קורבנות כובשים הכניס אותו לתכנית הלימודים. והוא גם עיוור. לך על אחד שרואה לך בעיניים, גבר מזרחי ממש מפחיד.

בתיאבון! 

יום רביעי, 30 באוקטובר 2013

שלושה שירי יום כיפור

שלושה שירים. יום כיפור תשע"ד. המושבה הגרמנית. ירושלים. תשע"ד.


1.
בצהרי כיפור כדור הארץ המשיך לנוע
המהירות הייתה ממוצעת כ29 קילומטר בשנייה
מרחב האין השחור קלט ושחרר את הכדור בדרכו להקפה נוספת
מבעד לחלון אקליפטוס מצהיב נע ברוח, השמיים היו כחולים
השמש כדרכה לא זעה
על השטיח אלישבע נחושה להזחיל  דובוני פרווה ממקום למקום  
מחסירה ידיעה של חוסר תכלית הדברים
באותו הזמן ממש מתפללים חשבו (יש כמה שהיו בטוחים) כי מעשיהם וכוונותיהם
מושלכות לעולם אחר ושחייהם עוברים תהליך לינארי של תשובה
שתי המטאפורות הגדולות של היקום
השמש העומדת וכדור הארץ הממהר
התנפצו כל העת על הקירות כמשב המזגנים

2.

יתוש נמר אסיאתי מפוספס שחור לבן
מוצץ צוף אדום מהצמים
בבטן נפוחה הוא כבר לא מגיע  לתקרה
בזמזום כבד הוא נצמד אל פרוכת ההיכל
בזמן פתיחת שער הפרנסה טרוד ושבע
מנסה לעוף אל אוויר העולם
תנועת יד מהירה של מחזור התפילות על גב הטלית
הטלית נמלאת דם נקיים
האדום על הלבן על השחור הזה.

3.

ולרגע חשבתי שהרעש הוא סילוני קרב
שמפקד חיל האוויר החליט לתת את ההוראה
אחרי המטס היבש מעל אושוויץ וסילוק חרפת השואה
הפעם יהיה זה מטס רטוב מעל מתקני הגרעין באירן
שימחה את חרפת יום כיפור תשל"ד


יצאתי החוצה מרים מבט לשמיים
השמיים היו ריקים ממטוסים ומלאים במלאכים טרודים 
הבוחנים פנקסי חשבונות זכויות וחובות
לפתע הרעש היכה שוב- לא רעש סילונים עמוסי פצצות חכמות וציוד שיבוש והטעייה
תקיעות שופר העולות ובאות מבתי כנסת סמוכים
הבטתי במלאכים שהפסיקו לרגע את מלאכתם
הלומי קרב נזכרו באירוע שקרה בדיוק בנקודה הזו (אולי קילומטר אחד שמאלה)
לא זוכרים בדיוק מתי ומה
אבל עדיין נרעדים
מדמים תנועת פנסי מכוניות בלילה לנותבים

יום חמישי, 25 ביולי 2013

הרצון להתעורר

הרצון להתעורר מהאימה
ושיהיה חיבוק וחלב בבקבוק ואמא ששרה
ואמא
הרצון להתעורר מהחלום ולטרוק את המציאות על לחי שמאל או ימין
ולבכות את זה
הרצון לפגוש בך שוב
ושוב
בלי מילה על אלוהים וקדושתו

יום שני, 15 ביולי 2013

יום רביעי, 10 ביולי 2013

המושבה הגרמנית, רחוב רות. שש בבוקר

במסדרון, ריחות של ג'ונגל מתגנבים לאפי
כשאלישבע טורפת אריה מפלסטיק בלי רחמים
ובסלון אוריה רץ מצד לצד ומחלון לחלון

יום שישי, 21 ביוני 2013

במקום קדיש. הבדלת הפנים, ידיעת החוץ, בעקבות מפגש לימוד אצל יונדב קפלון

היום למדנו אצל יונדב את עניין ההבדלה ומציאת החן. היכולת לברור מה שייך לך ואת היופי שבזה, ואת העוצמה שיש ביכולת לעשות הפרדות בחיים כדי שיהיה חיבור בהמשך. אצלי כל דבר בחיים בזמן האחרון קשור להיפרדות שלי מאמא שלי. את ההיפרדות הגופנית כשהייתי בן יום אני לא זוכר, אבל את ההיפרדות שהייתה לפני תשעה חודשים אני לא יכול לשכוח. הרבה דברים משתנים בי בחודשים האחרונים, חלקם גלויים לעין, חלקם סמויים. הלילה לראשונה בחיי התעוררתי בבכי. זה היה בכי של געגוע וצער שאולי הייתי יכול לעשות את הדברים אחרת והיא הייתה חיה היום.

בסיום מפגש הלימוד יונדב ביקש שנכתוב כותרת של הבדלה ותת כותרת של איחוד (או להיפך) או שאני מתבלבל והוא ביקש משהו אחר. החדר של יונדב מלא בספרים. אז פשוט עשיתי את מה שכבר נעשה בחשוד המיידי ובראתי שיר על הבדלה ואיחוד מתוך כותרות הספרים.

הבדלת הפנים, ידיעת החוץ.
אני חוצה ברגל את האטלנטי
איש בלא תכונות
כותרות עושות לי את זה יותר מפרטים

נוסח הבדלה פנימי

המבדיל בין קודש לחול
בין אור לחושך
בין הגבר לאשה
שלא יתערבבו יותר מדי
לא בי ולא ביני
שאדע מי הוא מי

מה היית צריכה להיות

מלצריות זה בשר נחשף עם חיוך
וחצאית  עם כתפיות
מלצרית זה מה שהיית צריכה להיות
להציע כיסא

יום שלישי, 18 ביוני 2013

במקום קדיש. מחוץ לבית כנסת ננטש. המושבה הגרמנית. ירושלים תשע״ג.

התפילה נמצאת בעולם אחר, עם האהבה ואמא
אני כאן בלי, מנסה לטוות קורים
נפרד מאמא, מסתכל על אבא ושואל מתי
מסתכל על בני ובתי, מבין כי בלתי נמנע
תהיה פרידה, וסוף, ועדיין, והם כולם נושמים בי

יום שישי, 14 ביוני 2013

מאסטר שף. אוכל לא כשר. אייל שני. עברית משובחת.

כשגרים בבית גזול צריך להתחבא בשפה
במילים של אחרת, מילים של לא יום יום
במישלב שיסתיר את מי שאנו לא
ואת זכות הצידוק ואת זכות הכיבוש
ארץ ישראל והעם היהודי

אבל מה אם רק מדממים מברית המעור?
הלשון צריכה לעבוד כפליים
ועוד לנקות בין החניכיים את כל הלכלוך
ולחשוב שהיא משהו אחר

היא לא משהו אחר ולנו רק נשאר לאכול חזיר
שרימפס בשר בחלב טריפה וצנון שנעקר בשבת
מה הפכנו להיות?
טרום פרפרים החולמים חלומות נאורות בלב דמיון מזרחי
ולא יודעים אם הם פרפר שחולם שהוא בשר שמטוגן בחלב
או חלב שחלם שהוא מטוגן בבשר והוא אפילו עוד לא פרפר

התאווה למה שאיננו
ביצית שהופרתה ביום רע
והוטלה בעיירה יהודית וחיכתה רק לכאן ולעכשיו
קוזאקים אוהבים בשר לבן
ולעשות מה שיהודים לא.

המילים מבקשות למחוק עצמן
״פת עטופה בשקיק, לנדוד בין ערוציה
וכל חופיה הנשברים״
אך דג לוקוס לא בורח מלהקתו אלא ניצוד
וכך גם אנחנו

ארץ היא לא זונה שמכסה דמיה
גם לא אל מול כל לובשי צבאה
והיא עדיין יכולה להקיא 

יום חמישי, 6 ביוני 2013

אבא חושך וירח

״אבא יוחאי יהיה עטלף
ואמא תניק אותי״
משאלות לב של פעוט בן שנתיים
מערבבות אימה בחלב

כולם מתקנים אותי ואני מפחד מכולם
אפילו המקלדת יודעת יותר טוב ממני
איך לומר מה עד ששכחתי בשביל מי
הכל התחיל

רק אוריה נחוש ויודע
הופך שגיאות דיבור לקסם
ואותי ללווין הרוחף בשמיו
מבקש מעט מאבקת הפלאים העטלפית
הנזרית במרחב מלשונו הזהבית 

יום שלישי, 4 ביוני 2013

למה דתיים אוהבים את אורי צבי גרינברג? ניסיון לתשובה אפשרית, או שלא

הבוקר קמתי בשעה מוקדמת מדי לאור הבכי של אוריה שדרש ארטיק. שש וחצי בבוקר והוא רוצה ארטיק, יותר נכון הוא יודע שהוא אוכל ארטיק רק בצהריים אז הוא רצה רק "לראות אותו", את הארטיק. אז קמתי בשעה מוקדמת מדי להראות לאוריה את הארטיק ואז הוא דרש לאכול אותו. התפתח דין ודברים ביני לבינו שנגמר בבכי. הבכי נרגע רק כשהצעתי לו מעדן חלב בטעם אפרסק. העברתי איתו עוד כמה דקות ואז אלישבע התעוררה. לקחתי אותה ואז הייתי צריך לשירותים. אז שמתי אותה בסלון והלכתי לשירותים. בעודי בשירותים שמעתי אותה נחנקת אז ירדתי לסלון כדי להוציא לה מקנה הנשימה עלה שאני לא יודע איך הגיע לסלון. חזרתי לשירותים כשאלישבע נושמת באופן סדיר. כעבור שעה אביגיל התעוררה (הסדר זוגי, היא קמה בלילה לאלישבע, אני קם בבוקר לאוריה). שמחתי. חשבתי שזה יהיה זמן טוב בשבילי לצאת לריצה. בארבעת השנים האחרונות העליתי 12 קילו במשקלי. אני עדיין לא שמן אבל בהחלט רופס. אביגיל שאלה אותי מה אני מתכנן לעשות. אמרתי לה שלרוץ. היא אמרה שיש לה משהו יותר כיף להציע לי . שאלתי אותה מה. היא אמרה שהיא רוצה להציע לי ללכת איתה לקניות בשופרסל לקנות ירקות ופירות וחיתולים וביצים. אמרתי לה שאני רוצה לרוץ. אביגיל התעצבה אל ליבה אז אמרתי לה שאבוא איתה והתעצבתי אל ליבי. אביגיל שראתה שהתעצבתי אל ליבי אמרה לי "אני רוצה שתלך רק אם זה כיף לך". אמרתי לה "בטח שכיף לי" והמשכתי להתעצב אל ליבי. התחלתי לרחם על עצמי. מאז שאימא שלי מתה נעשה יותר קשה לרחם על עצמי כי עכשיו במסגרת הרחמים העצמיים אני מרחם על עצמי על זה שלא ריחמתי על אמא שלי והוצאתי עליה את התסכולים שלי. עכשיו נשארה לי רק אביגיל להוצאת התיסכולים. (אוריה ואלישבע עוד קטנים מתי שהוא גם זה יגיע). יצאתי מהרכב רופס כולי ונכנסתי לשופרסל. לא היה חמש שקל לעגלה. המאבטח בכניסה (הוא היה ממוצא אתיופי) היה ממש נחמד והציל אותי בזה שהגיש לי את עגלת הקניות חינם אין כסף. קניתי פירות וירקות. (עכשיו תוך כדי כתיבת הפוסט אני שומע את אביגיל גוערת באוריה בזה שהוא (כהרגלו) גלגל החוצה את כל הנייר טואלט. עכשיו הוא בוכה)
הקופאית שאלה אותי אם יש לי כרטיס מועדון, אמרתי לה שלנו אין אבל לאבא של אביגיל יש, אז היא אמרה לנו שאם נגיד את המספר תעודת זהות שלו היא תוכל לחשב את הקנייה כאילו אנחנו חברים במועדון. לא היה לנו ת.ז.

את כל הקניות הכנסנו לרכב. התנעתי את הרכב ויצאנו חזרה כשאני שוב מרחם על עצמי. חשבתי לעצמי, "לאורי צבי גרינברג זה לא היה קורה. הוא בטוח לא היה קם בשעת בוקר מוקדמת, הוא בטוח לא היה קונה בסופר, בזמן הזה הוא בטח היה כותב שירה". תוך כדי הרחמים העצמיים המתוחכמים הללו אביגיל פתאום שאלה אותי "למה דתיים כל כך אוהבים את אורי צבי גרינברג? (אצ"ג)". אמרתי לה "איזה קטע בדיוק אני חושב עליו". לפתע ראיתי כי אכן על כל לוחות המודעות בואכה עמק רפאים יש מודעות המזמינות לאירוע בבית אצ"ג. חשבתי קצת וסיפרתי לה סיפור שסיפרה לי פעם רוני אלדד - שאשא, על כך שסבתה בתיה (אשתו של סבא ישראל, ממנהיגי הלח"י) הכינה פעם ארוחת בוקר לאורי צבי גרינברג כשהוא בא לביקור. ארוחת הבוקר כללה חביתה וגבינה לבנה, אז כשסבתה בתיה הגישה את הצלחת לאצ"ג הוא פשוט העיף את הצלחת לרצפה ואמר ש"הוא לא מוכן לאכול ארוחת בוקר של מאפיניקיים". אביגיל שאלה אותי אם רווזיוניסטים אוכלים סלט ערבי קצוץ. אמרתי לה שהיא מפספסת את הנקודה. דתיים אוהבים את אצ"ג לא בגלל השירה הימנית שלו או בגלל גדולת קומתו אלא בגלל שהוא הציע להם טירוף פואטי בלי לחטוף מחלות מין, להתאשפז בבתי חולים פסיכיאטריים או לנאוף. אצ"ג בעצם מאפשר לדור שלם של גברים דתיים רופסים ובינוניים, משוררים של כמעט ואומנים של בכאילו, להרגיש גברים, או לכל היותר להיות עם האופציה הזו של טירוף ימני מבוקר ונשלט. וגברי.

 הגענו הביתה. הורדתי את השקיות קניות. אביגיל הציעה לי כי אקח מהדירה למעלה סלי קניות כדי שאעשה פחות נגלות עם כל השקיות. אמרתי לה שאני מעדיף בלי, כדי לעשות קצת כושר. עליתי וירדתי ארבע פעמים. בפעם האחרונה שעליתי אוריה הסתכל עלי (רק בן שנתיים וחצי) ואמר "כל הכבוד אבא". לאורי צבי גרינברג זה לא היה קורה.

יום חמישי, 30 במאי 2013

ועוד מה עוד נשאר

בעקבות צפייה בהצגה גברים ושיחה עם אניה בוקשטיין על תיאטרון ובכלל

ועוד מה עוד נשאר לנו עוד מכל זה
נשים נלחמות על תפקידי הזונות בתיאטרון
ובחיים?, בחיים אין כאילו ואכזבות
וגם אין זונות בתיאטרון
התיק שאתה סוחב לפעמים מלא בכלום
ונשים צעירות חושבות איך זה להיות זונות בתיאטרון

עכשיו השמש שוקעת לתוך הירח
זונותעוטפות עצמן בטלית והולכות לכותל
לדקור איזה קודש אולי ידמם
טיטוסים בתוך ראשי ברעש דחפורים
משטחים הכל לפנות שטח מריבה

שווה את זה?
אם זה לא בדם אולי זה לא
ואם זה כן הדימוי יקרוס אל תוך עצמו
מתאימים עצמינו למה שנכתב במקומות רחוקים מחזון

יום שלישי, 28 במאי 2013

למה תינוק שותק בחודשי חייו הראשונים?

תינוק שותק בחודשי חייו הראשונים
הוא שותק כי הוא לא רוצה לכתוב זבל
הוא שותק כי הוא יודע שכל מה שיאמר כבר נאמר
בתוך תוכו הוא יודע את האמת
שאם אתה לא יודע איך, עדיף שלא בכלל
אז הוא שותק ומדי פעם מנסה וכל מה שיוצא חרא
הכוונה לא עוברת אומרים לו כולם
והוא כבר קצת נגעל מעצמו ומאיך שהוא
מתלכלך כשנותנים לו גרבר לאכול
ואז פתאום צומחת בו ההבנה כי אין עולם שבו המילים ייצאו ממנו שלמות באחת
והוא מתחיל- א-ב-א
לאט לאט הוא מתחיל לכתוב
וייתכן שישכח
שאם על יד
אז עדיף כבר שלא

יום שלישי, 21 במאי 2013

מוחמד א דורה לא מת

"עם פרסום מסקנות ועדת החקירה הישראלית הקובעת כי אין הוכחות שמוחמד א דורה נהרג או נפגע"

מוחמד א דורה לא מת
הוא חי
בתודעת מיליונים
זה רק אנחנו שמנסים ללא הרף לקבור
את שלא ניתן לקבירה
מוחמד א דורה הוא בלתי קביר
חי או מת

עכשיו שאביו יחפור ברגבי אדמתו העזתית שכבדה על כתפיו
ושפרכוס חיים אחרון של אימת ילד קטן
תפרנס את פרקליטי השטן והדין הצודק
הנוקב עד תהום

ההכרה ההולכת ומתפקחת בי

ההכרה ההולכת ומתפקחת בי
שדת זה היא עניין ליחידים
נפערת כמו כוכבים מבעד לענן
ההבנה כי הקשר היחיד שיכול להתקיים
הוא מה שאיננו יכול להאמר או להינדש
באין ספור שיחות או הרצאות או שיעורים
שיש אמת ושאני לא בטוח שהיא מעבר לנו
שהיא מתקיימת כמו מנגינה
ויש ביכולתי לשמוע אותה
שיש אהבה
ואם יש אז היא בתוכי
ולא בשום מקום
אחר

יום רביעי, 24 באפריל 2013

קמיקזה

קמיקזה

"Those were the reasons and that was New York"
 Leonard Cohen

ומעל העננים לעוף
לחבוש קסדה כי צווה
ולהנות מתחושת אחרונה של כחול מנצנץ בסנוור
להביט מבין הלהבים קדימה, לדעת שכזה עוד לא יהיה
להתכנס  ולעוף שקט כרפרף עקוד אל האור המסמא

ושהאור בפתע יידלק
פגזי נ"מ בערת פצצות ודלק אוויר
שנושאת המטוסים תצטייר בשחור מתחתיי
שאבין שנגמר

שהצלילה מתחילה וזה רק אני
הרוח הגוף הנושם והמטוס שאיננו נאחז ולו באוויר
שכלי משחית ימלאו את חופת הזכוכית
שאדע
שהביניינים הגבוהים שממלאים  חלוניי
זו ניו יורק
נושאות מטוסים נטועות אנכית
אדםבטון

שפצצת אטום ואפילו כבר שתיים הוטלו
במרחק אלפי קילומטרים ממני
שמלחמות בוערות בזמן אחר
בניין קורס אל תוך גליו
אוקינוס צבאות סיסרא ופרשיו

שהזיהוי הוא נכון וזה האוייב הפזור
והוא לא מתנצנץ בברק מתכת

פיסות שבורות זכוכית ועשן
כותבות גורלות בזעם קיקלופי בארצות ניכר
לא יודעות שפתם של אלו הקופצים ללא מצנח
מבנינים בוערים

בבניינים אחרים לא מספיק גבוהים
לא יהיו עדשות
בדימוי שאיננו נצפה

בתחילת הקץ

יום שלישי, 23 באפריל 2013

במקום קדיש. כדי שלא תאבדי. זיכרון 4

ומה היה קורה אם את כל הזיכרונות ממך הייתי כותב מזמן מזמן. האם הייתי זוכר אותם באמת או שהם רק היו הופכים להיות עדות?. ראיתי לפני כמה זמן קטע שצילמתי אותך כמה שבועות לפני שהלכת. והאמת היא שלא זכרתי אותו ואת הסיטואציה בכלל. האם יש טעם בעדות?. עכשיו אני מנסה לכתוב ולצלם ולתעד כדי שלא תאבדי. כי זה לא מגיע לך. כי זה לא מגיע לאף אחד. כי זה יגיע לכל אחד. אתמול אביגיל חיבקה אותי ובכתה ואמרה שהיא מתגעגעת לאמא שלה, והפחד מלמות



והפנים פנים
והדיבור דיבור
ואת זו את
אבל את לא
והפנים פנים והדמעה דמעה
ומטפורות שחוקות זה בספרות
ואמא יש רק אחת
וזה רק אני שצופה
במה שלא תהיי
וזה רק אני שכותב
את מי שהיית
כדי שלא תאבדי

יום רביעי, 10 באפריל 2013

בסדר הנכון

בסדר הנכון- שיעורי בית שלא עשיתי בזמן לקראת המפגש (סיכום מפגש 2 חבורת כותבים/ות. חאנל'ה ירושלים. 8.4.13)

בסדר המילים הנכון הכוונה תעבור
ים המילים יתנפץ אל שובר השפה
ורסיסי תודעה מלוחים ישטפו את הפצע

בסדר הכוונה הנכון המילים יעברו
אף אחת לא תישכח זולת זו שפיספסה
השורה

בסדר הנכון לא יוקמו מחסומי תודעה
האותיות לא יישלפו  כמתוך רכב
ואף מאבטח באפוד צהוב זוהר לא יפשפש בחית ובעין שלי
לדעת אם אני בדרך לפיגוע טקסטואלי בתיאטרון

בסדר הנכון תהיה כוונה ואחר כך אות ומילה
ואולי להפך

בסדר הנכון אפילו שקיעה מעל הולילנד תיצבע זהב
ציפור נדירה תחתוך את השמיים במקור כתום
רסיסי שיחה מאחרת לאוטובוס יהפכו לשיר

בסדר הנכון עוד נלמד לעוף


יום שישי, 5 באפריל 2013

במקום קדיש. למה לשמור את הסוד סוד?.

אחת לחודש נפגשת חבורת גברים ללימוד בהנחייתו של יונדב קפלון . אתמול עסקנו בלימוד מתוך ספר הזוהר. בסוף הלימוד ביקש יונדב שנכתוב מדוע חשוב כי יש לשמור על הסוד?. כתבתי שיר שהוא סוג של תשובה, ובסיומו כתבתי שיר על אמא שלי שעלה בי. החלטתי לעשות משני השירים שיר אחד כי אולי זה לא סתם


סוד
כי שוקד אנוכי על דברי לעשות
ולא עד הסוף ולא עד תומם
לזה ישמר הסוד המוכמן

ולא עד הסוד ברובד טמיר
שתמשך פעולה בעולם
שתצעק באוזניי את מה שנטמן
ורק אני שאשמע
כי לא באמת נאמר רק סומן

ושהדבר ישמר ויוחבא נעלם
כי מה שגלוי הוא המון העם
שרוצים דיבור ככה נעים לקצוות
שרוצים בידור שהכל יהיה קצוות
אבל התוך הוא קשה התוך לא נעים
במורד הנהר שוצפים פגרי סוסים

ובלי אוויר מולך
האוויר היחיד הוא מה שהשארת לי בריאות
קצה התודעה הוא קצה תהום
ואת מביטה בי וצעקה

יום חמישי, 4 באפריל 2013

והבוקר הזה

והבוקר הזה היה נראה שכבו השמיים
שרוחות חזקות מבקשות לשטוף את הארץ
שכל מה שקבוע לאדמה מבקש לזוז
וכל מה שלא מבקש גאולה

יום רביעי, 3 באפריל 2013

במקום קדיש. סיפור השממית.

מגיע לישון עם אבא במרכז שפירא כדי שלא יהיה לבד. 
כשאני מסתובב בבית שחסר אני מרגיש שאני ואבא הולכים לישון לבד
שכל העולם הולך לישון לבד
כאילו שכל השנים שאת היית כאן הלכו ביחד איתך
המטבח דומם. אבא הכין אורז ושעועית. על השיש עומדת פיצה. בפינת המטבח עומד הקומקום החשמלי
מזכיר לי איך לפני כמה שנים כשהגעתי לשבת סיפרת לי סיפור במשך שעה על זה שראית שממית על יד הקומקום וששממיות מטילות ביצים בתוך מים ושאת ראית את השממית במוצאי שבת והמים בקומקום לא הוחלפו  ועוד ועוד ועוד ועוד. קצת לא הבנתי למה את חופרת לי ככה בסיפור בלי פואנטה והסתכלתי על אסנת והיא אמרה לי "אמא שלך מספרת לך את זה כדי שתחליף את המים בקומקום במוצאי שבת". מזל שיש אשה שיכולה לפרש אשה.
פותח עכשיו את ויקיפדיה כדי לדעת אם זה נכון ששממיות מטילות את הביצים במים אבל שם כתוב במפורש "בין החודשים מאי-יוני מטילה הנקבה במקום מסתור בדרך כלל שתי ביצים בגודל של אפון בכל הטלה". טוב אז אמא טעתה ולא ידעה את זה. אני ממשיך לקרוא בויקיפדיה ורואה ש"כעבור כחודשיים בוקעות מהביצים שממיות עצמאיות שאינן נסמכות על הוריהם כלל"
אני קצת מקנא.


יום שלישי, 2 באפריל 2013

במקום קדיש. בתי כנסת, שוברי הגלים של החיים

כל חול המועד הייתי בנאות סמדר, בערבה, ולא ידעתי טעמו של קדיש. קימה מוקדמת משמש מדברית, ואוריה ואלישבע שהתעוררו לעמל יומם. את החג השני עשיתי בירושלים והתפללתי בבית כנסת ספרדי קטן חמוד ומושקע קרוב לבית. בקושי יש בו מניין, אבל נעים שם להפליא ומיעוט המשתתפים תואם את גודל בית הכנסת. התפללתי שם את כל התפילות של החג ואם זה לא היה ברור הרגשתי בבית. בסוף כל תפילה כשהגענו לקדיש היה מעניין לראות שמתוך העשרה מתפללים לפחות 4-5 אומרים קדיש. כאילו בית הכנסת הוא החיבור בין דור שעבר לדור שהווה. העיניים משוטטות על פני ההיכל וקולטות את כל ההקדשות ושלטי ההנצחה והזיכרון. אם הייתי אלוהים הייתי די מבסוט ממה שהולך שם, אנשים עמלים ומבוגרים שיותר מדי אין להם והחיים, הים הגדול, היכה בהם, אבל עדיין מתעקשים על קדיש ועל מידת הרחמים של אלוהים. קשה שלא לחשוב כי המתפללים, שאומרים את הקדיש, עוד לא הרבה שנים, יהיו גם הם מהעבר האחר של העולם, ואולי אמירת הקדיש היא ההזדמנות האחרונה שלהם לבקש על מישהו ולברך את אלוהים. אולי הקדיש הוא לא רק הטיפול בכאב האבל, אולי זו גם ההכנה למותך שלך


מבין גלים אור בוהק מתווה כיוון
הסיפון עודנו בערפל
אור יחיד דולק בירכתיים ומאיר את כל הדרך שעברה
מסע של תשוקות רצונות כאבים ואכזבות מגיע אולי אל סופו
ספינה מתנפצת על דופן גל
החדרים הפנימיים מאירים
מבקשים את יחוד קדושת שמו
וכשאור החוף פוגע וחודר מבעד ללילה וחושך
משהו בנורות החדרים מתחיל להתעמעם



יום ראשון, 31 במרץ 2013

ירח מבין עננים

ירח מבין עננים
ונקישות הליכה על שביל הכורכר
אורות הבתים מבעד וילונות החלון
גברים חוזרים לבתים הלומי געגוע
ליבם סובב כוכב אחר

שורת כמיהה לשיר
וירח כיסופים לשמש
עננים בקשת לגשם

האור מאבד משמעותו
הירח מאבד מאורו
האור איננו חודר עננים
בחדרים נדלקות מנורות
להשתיק תינוקות

ביום בו השמש תיכבה
יעברו תשע וחצי דקות
עד שקרן אחרונה תידום

ברגע הזה עוד חיים אנשים
רגע לפני שיחשיך
מה אנחנו עושים

יום שישי, 29 במרץ 2013

במקום קדיש. ויורדת לה שבת על השקר הגס של המורים ללשון

ויורדת לה שבת
וכבר אין בי צורך להתקשר
את במקום אחר
מחוץ לטווח ללא קליטה
ואני
וכבר אין פחדים ולדעת מי חוזר
ולאן יחזור ביום ראשון
ואין כבר כביסות לעשות
מעקבות השמן והדם
ואין הכנות לשבת שמתחילות בראשון

השקר הגס של מורי הלשון
בעברית שלושה זמנים
עבר הווה עתיד
ואני נכנס איתך עכשיו לזמנים חדשים
של עבר מתמשך, הווה אינותך, עתיד מתחלף
בבניינים מסובלפים
של כח המילים הנדושות שכתובות ומציינות
את מה שהלב שלי עכשיו
רק בלי לדייק את מה שהלב שלי עכ
ביש
אלמנה שחורת הזמן אותך המית ואותי ממזכר
באיך ומה עשה לך
כדי שאשכח אותך
שאהיה בזמן הווה

במקום קדיש. תחושות של מוות

ושארגיש את זה ברגע
שאטבול באשמה ואטבע בגעגוע
מה מכל זה המוות שלך?
מה מכל זה החיים שלי?

יום חמישי, 28 במרץ 2013

במקום קדיש. על טווסים.

בימים האחרונים אנחנו בקיבוץ נאות סמדר, והקיבוץ מלא בטווסים שמסתובבים חופשי כמו חתולות. טווסים הם ציפורים מאוד יפות אבל הקול שלהם די נורא, מין שילוב של זעקת קינה, יללת חתול מיוחם וקרקור עורב. פעם, לפני שנים הגיע למרכז שפירא, הישוב של ההורים שלי, טווס גדול. אף אחד לא יודע מאיפה הוא בא, אף אחד לא ידע איך הוא ממשיך לשרוד בישוב מלא חתולים וכלבים, אבל כולם יכלו לשמוע את זעקות הקינה שלו לפנות ערב. באחת השבתות זמן קצר לפני שהשבת יצאה היינו רק אני ואמא שלי בבית כשלפתע שמענו מרחוק את זעקת הטווס. אמא שלי הסתכלה לי בעיניים ומתוך תוגה והשתתפות אמיתית בצער אמרה עם המבטא הצרפתי הקל שלה, ״מסכן, הוא צריך אשה״. וככה במשפט אחד היא סיכמה את כל הצער שיש בעולם.

יום רביעי, 27 במרץ 2013

במקום קדיש. געגועים ללחם ולאמא

אם יש זמן להתגעגע ללחם זה בפסח. ואם יש זמן להתגעגע לאמא זה גם בפסח, אז בהתאם לזאת סיפור קצר על חלות של יום חמישי, אילנה שאול וכמובן, אמא שלי.

בלידות של שני האחים הצעירים שלי, ישי וזיו,אמא כבר לא הייתה במיטבה מבחינה בריאותית והייתה בשמירת הריון בבית החולים קפלן. בשנת 86 עדיין לא הייתה להורים שלי מכונית ולכן כדי להגיע לבקר אותה היינו מצטרפים כטרמפיסטים לחבר׳ה ממרכז שפירא שהיו נוסעים לאזור רחובות. באחד מימי חמישי תפסנו טרמפ, האחים הגדולים, דדי דני ואני, עם אילנה שאול שהייתה האמא של אחד החברים הטובים שלי, אמיתי. אז אחרי שהיא שמה אותנו בקפלן ונסעה לדרכה, הלכנו לבקר את אמא (לצערי אני ממש לא זוכר אותו,אז כנראה שהיה טוב...)
אחרי שסיימנו את הביקור אילנה באה לאסוף אותנו ואיך שנכנסנו לרכב שלה חטפנו מכת ריח מטורפת של חלות שיצאו הרגע מהתנור
אילנה קלטה שלא אכלנו ואנחנו רעבים אז היא אמרה שהיא קנתה את החלות בשבילנו ושאנחנו יכולים לאכול כמה שבא לנו
עוד לא יצאנו את השער של בית החולים ולא נודע כי באה אל קירבנו...

אז באיחור של 27 שנה
תודה אילנה, אין על החלות של ימי חמישי שרק הרגע יצאו מהתנור
מעריכים אותך מאוד
יוחאי

יום שלישי, 26 במרץ 2013

במקום קדיש. מיליון שנות אור

ואחרי שהסדר נגמר
יצאתי החוצה עם הזבל
מעלי זהרו אלפי כוכבים במרחק מיליוני שנות אור
התפללתי שיקרה נס
שאיזה שבר כוכב אחד בודד פתאום יפול
שיסמן לי שאת קיימת
ושהקבר במרחק ארבעה חודשי חושך
מכיל רק את גופך

חזרתי הביתה
היינו שם כולם
ואת
רק בתמונות
של מפת שמיים אחרת

יום שישי, 22 במרץ 2013

במקום קדיש. זיכרון של נשיקה וחיבוק. זיכרון 2

זיכרון של חיבוק ונשיקה. זיכרון נוסף ואני קטן קטן והולך בחדר ופתאום רואה אותך ואת אבא מתנשקים בעמידה בפינת החדר. ככה, על הפה. אני ישר מתחיל לחייך ואבא שואל בחיוך "יוחאי, למה אתה צוחק?". ואני צוחק והולך משם. את ואבא ידעתם זמנים לא פשוטים, גם בזוגיות שלכם. כשעשיתי לאבא את הסרט ליום ההולדת 60 שלו וראיינתי אותך את ביקשת שישתנה שיירגע קצת שיפסיק את כל האנרגיה והאטרף שהוא תמיד נמצא בהם. כי את היית נסיכה ומלכה שרוצה את הדברים בדרכך. בשקט ולעיתים גם בעצב.
שלושים שנה אחרי שראיתי אתכם מתנשקים ראיתי אותך ואת אבא מתחבקים בפעם האחרונה. זה היה במחלקה האונקולוגית באיכילוב. כבר גססת. לא נותרו בך עוד כוחות והשבת מגיעה ואני הגעתי לעשות איתך את השבת. אבא היה איתך עד מעט לפני כניסת שבת וכשהגעתי לחדר אבא אמר לך שהוא הולך והזיכרון הבא לא יוצא לי מהראש. אבא ניגש אלייך ומחבק אותך ואת בשארית הכוחות שלך מתרוממת ומחבקת אותו חזק חזק. ואף אחד מכם לא רצה לשחרר והחיבוק היה ארוך והגוף שלך שבור. ואני מסתכל בכם מהצד והפעם לא צוחק.

אז אולי אני משקר. אולי אני לא זוכר רק חרא. אולי יש שם גם זיכרונות נחמדים בקופסא. לעצום את העיניים. (אני עוצם את העיניים וישר בוכה)
אמא אמא שלי.אמאאאא. אני כבר מתגעגע. למה אני בוכה?. למה אני כותב את זה?.
אם היית קוראת את הפוסט הקודם על ה"גשם או שמש?" היית ישר מצטערת ומוכיחה לי שזה לא נכון. שאני לא חרא ושאני זוכר גם דברים טובים. למה לאסי דיין יש עדיין אימא ולמה הוא עושה לה בושות. נראה לי שאני צריך להרים לו טלפון ולהגיד לו שזה לא יפה. שככה לא מתנהגים לאימהות.
למה אני שוב בוכה?.
לא היה לי כל כך זמן אלייך השנה. אבל עוד מעט השנה נגמרת ואני לא הולך להמשיך שנה הבא באותו הקצב. צריך קצת זמן אלייך. ביום ההולדת 60 שלך רצינו לעשות לך סרט אבל את פחדת שתמותי בגיל 60 כמו אחותך. טעית. מתת בגיל 63. כמוך.
אני מתכנן בזמן הקרוב לצאת למסע בעקבותייך ובעקבות שני השמות שנתת לי יוחאי שלום. אני מקווה שתאהבי את מה שייווצר.



יום חמישי, 21 במרץ 2013

במקום קדיש. שבת אחרונה איתך. זיכרון 3

את השבת הכמעט אחרונה שלך עשינו ביחד. רק את ואני. אחרי שאת ואבא התחבקתם ממושכות הוא יצא מהחדר ואביגיל ואוריה ואלישבע ליוו אותו החוצה למטה לחניה. נשארנו רק את ואני. את נימנמת וידעתי כבר שאין לך סיכוי ועדיין ניסיתי הכל, מיילים לארצות הברית, אובות וידעונים. הסתכלתי עלייך ואז הטלפון צילצל זה היה אבא והם שכחו משהו.בחדר. את פתאום התעוררת ואמרת לי "הרגשתי כאילו מישהו מחבק אותי ומרים אותי למעלה". שאלתי אותך אם פחדת ואת אמרת שלא. חשבתי שאולי את רוצה לעבור מן העולם לבד אז אמרתי לך. אם לא פחדת אז יופי את יכולה לחזור לישון ואם הוא ירים אותך שוב פשוט תלכי איתו. ואת כמו ילדה טובה וקטנה פשוט הנהנת עם הראש המתוק שלך וחזרת לנמנם. (למה אני בוכה, זה כבר פתטי). ירדתי למטה ולא ידעתי אם כשאחזור אמצא אותך בחיים. כשחזרתי את עדיין נמנמת, מתחילה את ריצת ההמראה שלך אל אלוהים. החל מאותו רגע לא דיברת. כשנכנסה השבת היינו רק אני ואת. נזכרתי בכל השבת המוארות המשפחתיות עם כל האחים. ופתאום רק אני ואת. שרת לך את לכה דודי וכל כך התכוונתי בקומי צאי מתוך ההפיכה רב לך שבת בעמק הבכא. כל כך רציתי נס. ואחר כך קידשתי ואכלתי את האוכל שאבא השאיר בשבילי. כי את כבר לא יכולת לאכול רק לשתות אפילו הכדורים כבר נתקעו לך בגרון. וככה רק אני ואת בסעודת שבת מפוארת. האכלתי אותך בג'לי וממש החמאתי לך כמו שמאכילים תינוק. אולי לא הייתי שם באמת ואולי הייתי שם בכל הכוח. ואז הלכנו לישון. מיטה ליד מיטה. ופתאום באמצע הלילה התעוררתי בבהלת פתאום כדי לראות אותך פשוט יושבת זקופה כשהחלוק שלך מופשל. כבר לא היית גוף, רק רוח. כמו צדף שבכוח הגיאות נשטף ופעם הולך אל הים ופעם הולך אל החוף כך גם את בלילות האחרונים כבר נשטפת לכיוון הים הגדול. אז פשוט הלבשתי אותך שוב ואמרתי לך אמא הכל בסדר את יכולה לחזור לישון. וחזרת לישון וגם אני. ובבוקר קמנו. וכשהאור עלה ראיתי איך את מכסה את העין שלך עם היד כאילו את בודקת את הראייה וכבר בקושי יכולת לדבר אבל בכל זאת שאלתי ואת ענית שאת לא רואה. ואותי זה הדאיג. וכשהגיע הרופא ושאל אותך (אני לא מאמין שאני כותב אל כלום) "גברת חדד מי זה?" והצביע עלי את נחרת בבוז ואמרת בגאווה "הבן שלי" ואז הוא שאל "איך קוראים לו?" ואת ענית בפליאה כאילו זה הדבר הברור ביותר בעולם, "יוחאי". ואני הייתי כל כך גאה בך. ואז הוא שאל אותך "איזה יום היום?". ואת כבר לא ידעת את התשובה.

במקום קדיש. תחילת פרויקט. זיכרון משדה שיפון. זיכרון 1


אני בן שלוש ואת, בת 32, צעירה בשנתיים מגילי הנוכחי. מאחורי הבית בתוך שדה של שיבולת שועל, מסתובבים לנו,  רק אנחנו בעולם. בלי אבא ואחים גדולים ובלי כל האחים הקטנים שעוד יבואו עם השנים. ואז את שואלת בתמימות "גשם או שמש?" ואני אומר לך "גשם", ובמפתיע את זורקת עלי זרעי שיבולת שועל וצוחקת. ואני, אני מתחיל לבכות ונעלב ולא מדבר איתך במשך כמה ימים. אבל כמוני גם את זכרת את האירוע הזה מאז.
31 שנה מאז, והמחשבה היא  שאיזה כיף שבכיתי. כי אם הייתי צוחק אז כנראה שהייתי שוכח. שהייתי שוכח שהייתה לי אמא ששיחקה איתי, שהייתה מדליקה ושהייתה רק שלי, ואיזה חרא אני ולמה לא יכול פשוט לצחוק. פשוט לצחוק ולשכוח. למה התודעה שלי היא כמו מסננת, כל הטוב נשטף ורק הכואב נשאר. אולי גם יום אחד עוד שלושים שנה אני אזכור בגעגועים את התקופה של עכשיו ואת כל הדברים שנראים לי פוגעים אראה מרחוק בדיוק כמו שצריך לראות אותם. אימא שרוצה לשחק עם הבן שלה.

הסיפור הזה לא נכתב מאליו. שלשום אבא שלי הגיע לביקור ולישון אצלנו. כיהודי טוב הוא דבר ראשון הלך לבדוק איפה יש בתי כנסת בסביבה. מצאנו אחד שכזה, של "יוצאי כורדיסטאן האיראנית" . גם כורדים וגם פרסים באותה נשימה. יופי של בית כנסת היה להם. אבא שלי התיישב וחיכה לתפילה שתתחיל ואני שאלתי את עצמי איך זה יכול להיות שזו הפעם הראשונה מזה חודשים ארוכים שאני מבקר בבית כנסת בתפילת מנחה של יום חול. אמרתי קדיש ולמרבה ההפתעה היו די הרבה אנשים בתפילה שנראו לא קשורים לעולם של דת ומסורת ובכל זאת הגיעו גם הם להגיד קדיש. כשהבטתי בהם הבנתי כי כנראה אני צריך לקבל את זה שאני לא אגיד קדיש על אימא שלי באופן מסודר. אין לי את מערכת השרירים הזו של סדר ומשמעת. אבל עדיין הרגשתי באותו לילה שאני צריך לעשות משהו עם הזיכרון של אימא  משהו שיוכיח לפחות לעצמי שלא שכחתי. אז אשתדל לכתוב כל יום עד סוף השנה במקום קדיש. אני מקווה שאצליח. מי מכם שיכול לסייע בעידוד נמרץ אומר לו תודה.

זיכרונות של יום/זיכרונות של לילה

ואם הייתי צוחק אז כנראה שהייתי שוכח
שוכח כמה את יפה וכמה השדה מואר
ואת הסבלנות והאהבה והשמש שרקדה לך מעבר לכתף

ובלילה עדיין מנסה לתרגל משא ומתן עם הרופאים
עדיין מנסה ללכת לאובות וידעונים
לשלוחי מסרונים למומחים ולמרפאות ולחברות תרופות
עדיין נוסע לקחת את הPET CT  שמבשר על כל מה שלא רצינו לשמוע
להתחיל לתעד ולצלם אותך ולהבין שמה שאראה ואנשק ואחוש
הוא מוגבל בזמן
כמו החיים של כולנו
רק בהכרה צרוחה

והכל זה את
את ולא חיידק
את ולא שרף
את ולא נגיף ולא תאונה ולא אבן קלע ולא ציפורניים
רק את ותאים שלך, שכמו כולנו רצו ממך יותר
ולא הסתפקו בפחות
מכולך

יום רביעי, 20 במרץ 2013

ואם אני לא מרגיש כוויה של אש שתחייב אותי לכתוב?

אז מה עושים אם אין את כווית האש העגנונית שמצריכה ומחייבת אותך לכתוב?. לפעמים אני חושב על זה על מה אפשר לעשות כשאין משהו שבוער בך. משהו שבוער בך כמו ילד בוכה שהתעורר, או ילדה צוחקת שהתעוררה ועכשיו רוצה שתשחק איתה ולא משנה מה השעה. היא מסתכלת לך עמוק בעיניים ורוצה שתשחק איתה. לא יעזור כלום. הטיטול שלה מלא בקקי, היא עדיין לא יודעת מילה אבל יש בה רצון. לקום. ולשחק. איתך. שלא תחליף לה את החיתול ושלא תאכיל אותה פשוט שתהיה איתה ותעשה לה פרצופים. לפני כשבועיים עברנו לירושלים. לפני כשישה חודשים אמא שלי מתה. לפני כשמונה חודשים הבת שלי נולדה. ואני עדיין רוצה לכתוב, ליצור, ושמשהו יקרה. ושום דבר לא קורה. אפילו התהליך הפשוט של לשבת ולכתוב נעלם לי. כשאלישבע קמה כל בוקר ורוצה לשחק איתי אני פשוט רוצה להיות מישהו אחר. אבל זה לא יקרה. אז בתוך העולם שאני בראתי לעצמי (וזה באמת עולם שבראתי) אני צריך להבין ששום דבר לא יקרה מאליו. בסרט "גברים שבוהים בעיזים" יש קטע שבו קסידי, שהוא ספק שאמאן ספק משוגע אומר לבוב העיתונאי שיוצא איתו למסע מסוכן בעירק, שיש נקודה אופטימאלית, שאם אתה לא מכוון לייעוד שלך אז כל העולם נגדך, ואם אתה מזהה את הייעוד שלך אז הנהר של היקום לוקח אותך בעדינות ולא צריך להילחם על כלום. אני מרגיש שאני כל בוקר קם למלחמה. מלחמה בין החובות שלי כאבא לבין הרצון של ליצור, מאבק בין החלומות שלי שנמצאים בשמיים לבין יכולות וכישרון. אני זוכר איך פעם בבית הספר היסודי, אחד מהחברים בכיתה, דידי , מצא חתיכת עץ שהייתה עם שיפועים בקצוות שלה כך שהיא נראתה כמו ספינה. כל כך התלהבתי מזה שזה הזכיר לי ספינה. ביקשתי ממנו את החתיכת עץ ואמרתי לו שאני אוסיף לה דברים כך שהיא תראה כמו ספינה. כל הדרך הביתה חלמתי על איך חתיכת העץ הזו הופכת להיות ספינה. כשהגעתי הביתה לקחתי את חתיכת העץ לשדה שהיה מאחורי הבית שלנו וגם שם המשכתי לחלום איך הספינה הזו תראה. כעבור מספר שעות כבר השמש ירדה, וחושך, ועדיין לא עשיתי כלום עם חתיכת העץ, אז פשוט לקחתי צמחים שהיו באדמה ותקעתי אותם על גבי ברגים שיצאו מחתיכת העץ וזה היה נראה לי כמו פנסים. בבוקר למחרת כשהגעתי לתחת ההסעה כמה ילדים שאלו אותי מה זה ואמרתי להם שזו ספינה. אני מספר את הסיפור הזה כי נראה לי שהוא מתמצת במדוייק את הפער הזה שבין היכולת שלי לחלום חלומות לבין כל המבנה הטכני והמורכב שמצריך לקיים אותם. כשאני חושב על זה, התקופה הכי מאושרת והזמנים הכי טובים שהיו לי הם כשהייתי ילד קטן ושיחקתי בלגו ומספיק שחיברתי לגו בצורת ריבוע קטן על גבי לגו בצורת מלבן וזה היה ספינה ואם הייתי מוסיף עוד חלק שטוח זה היה הופך להיות מטוס ואז הייתי יכול לשחזר את מה שראיתי באנציקלופדיית תרבות בLIVE.

אני חושב שהגשמת חלומות דורשת משמעת ודורשת סדר. אתמול אבא שלי בא לבקר אותנו ולישון אצלנו. לראשונה מזה חודשים ארוכים הלכתי לתפילת מנחה של יום חול ואמרתי קדיש. קדיש זה סדר זה לא כווית אש. ואולי זה העניין שאין לי מצד אחד סדר בירוקרטי ומצד שני אין לי כווית אש.

עכשיו לאיפה אני צריך לקחת את החלומות?. ומה אני צריך לעשות אם אני לא מרגיש את כווית האש?. לפני יומיים הייתי במפגש ראשון של ניסיון להקים חבורת כותבים ירושלמית. לפחות חצי מאיתנו כבר הורים לילדים ותינוקות אז קבענו את המפגש ל2030. ינשופי הלילה הירושלמיים לא הולכים להשתכר, לקחת סמים, להתבלגן וליצור ולכתוב. במקסימום הם יתבלגנו עם מטרנה ומוצץ סיליקון. אבל עדיין משהו בוער. לא בוער כמו כוויה של אש אלא בוער כמו ילד שקם ורוצה שתקום איתו ביחד. אז בעיניים עייפות, אתה קם, ולפעמים מתוך ענני העייפות עדיין יש רגע של משהו שמרגש אותך ושבריר שנייה של התרגשות. ואולי בתוך כל העייפות והמאבק צריך למצוא את הייעוד.
אולי זה הפיתרון שאם אין ייעוד אז ליצור את הנהר. נהר אנושי של חבורה ובתוכו הדברים ייקרו.

ולסיום סוג של מחשבה שחשבתי אתמול כשהלכתי עם אלישבע במנשא מהאוזן השלישית לבית לראות עם אביגיל ואבא שלי את הסרט "גברים שבוהים בעזים".

היה היה אדם שהלך עם בתו במנשא והצל שלו הוטל שוב ושוב מכל פנס
ולא הייתה לו בשורה או חזון או גאולה לעולם
רק סרטים להשכרה
והירח ריחף לו בין הבניינים ומדי פעם התנגש בעץ ברוש
והוא הרגיש שהוא משמין ושהוא כבר מתעייף מלא כלום
והמכוניות חנו בצד הדרך ובחדרים דלק האור
ומדי פעם איזה כאב חדש עלה
והוא חשב שלפחד מהדברים זה לא כמו הדבר עצמו שכבר קרה
שהנה, אמא מתה, ששום פחד גדול מזה לא יכול היה להתממש
והוא קרה ועכשיו אבא בסלון ייראה איתי עוד מעט סרט מצחיק
ואמא כבר לא תראה סרטים לעולם
וכל הזמן הזה אלישבע ישנה לי על החזה
אולי עכשיו כל האהבה שלי אליה תיצור אצלה יום אחד פחדים
אולי גם יום אחד רק אני והיא נראה סרטים
ונערים בהירים עם כיפות סרוגות אכלו המבורגר
והעברית המקומית התבלבלה לי עם האנגלית
ולרגע אחד ניסיתי לחשוב לאן כל זה הולך
חשבתי מה היה קורה אם המתאבדים הפלסתינאים
במקום לפוצץ אוטובוסים ולהמית את כל מי שסביבם
היו לוקחים ג'ריקן של דלק ומציתים את עצמם בכיכר של העיר


יום שני, 18 במרץ 2013

למה להגיד עם הילד שלך שמע ישראל על המיטה

מאז שאמא עזבה לאן שהוא, ניתק בי איזה חבל טבור של אמונה ושל מצוות. לא אומר עליה קדיש, לא מניח תפילין ולא מתפלל. בקושי כותב, בקושי מרגיש חי. למעט רגעים של חסד עם אוריה ואלישבע. והדברים הם לא במשבר גדול, אפילו לא הייתי אומר משבר קטן, הם פשוט אינם אבל לפני חמש דקות היה לי שוב רגע של חסד עם אוריה. בשבוע האחרון הוא כבר התחיל לתכנן את ההשכבה שלו לישון. הוא עולה במדרגות ומכריז "להשכיב אותי לישון", והוא בקושי בן שנתיים. אז השכבתי אותו לישון שרתי לו את השיר "בשם ה' אלוהי ישראל מימיני מיכאל ומשמאלי גבריאל מלפני אוריאל מאחורי רפאל מעל ראשי שכינת אל". אחר כך קראתי לו שמע ישראל ונתתי לו נשיקת לילה טוב. לא משנה במה אני מאמין או לא אני פתאום גם קצת מתגעגע כי זה לא משנה מה המחשבה שתהיה לו בעתיד על "אלוהי ישראל", על קיומם של מלאכים ועל ערכן של נשיקות. עכשיו בתקופה המוקדמת הזו של החיים שלו איזו ישות לא מוגדרת מנהלת איתו דיאלוג דרכי, ואני באמת צינור ריק, אבל שלפחות יודע שאיפה שהוא יש מים. אתמול קרסתי על המיטה, חשבתי עוד לכתוב משהו אבל פשוט נרדמתי ופתאום הלב שלי הוצף בגעגועים לאמא שלי. היום הרגשתי איך את ההצפה הזו של האהבה הנשכחת פשוט העברתי  הלאה לאוריה ואלישבע שהייתי איתם כל היום. אולי זה פשוט כך אנחנו בסוג של מערכת של איזונים של אהבות געגועים ואמונות. כשטיילתי היום עם אוריה ואלישבע בחוצות ירושלים קראתי משפט של עגנון שאומר כי לכתוב לא מצריך תכנון אלא זה כמו כווית אש, קצת קינאתי בו למען האמת שבשבילו היכולת לכתוב היא כמו כוויה, אבל אולי גם בשבילי האש עכשיו מתחילה להידלק היכן שהוא.

יום ראשון, 17 במרץ 2013

אלוהים עושה לנו נעים בבטן

אלוהים עושה לנו נעים בבטן

ובליל שישי נלך לתפילת ערב שבת
והרב יגיד במילים עדינות את מה שנרצה לשמוע
ובסעודה נשמע עוד איזה דבר תורה שיעשה לנו נעים בבטן
ובמהלך הלילה יטפסו החרדות אל תוך הלב וירגעו
עם בוקר
ונלמד תנורו של עכנאי ונחשוב שעוד רגע נבוא בשעריו
ונכתוב איזה שיר אמוני חמוד ונתרגש ביחד
והרב מתחת לחופה יגיד דבר מה נחמד ומצחיק
וכולם יצחקו ויתנחמדו
ויחשבו שאלוהים הוא טוב
והיהדות היא עמוקה
ושהחופה משמעותית
גם אם נשבר כבר ה
ממפגשים מזדמנים שלא הגיעו לקיצם
והכלה תוריד את הכיסוי מהמחשוף
וכל האימה כבר ממלאת לי את חלל הבטן
ונאמר קדיש על אמא
ונחשוב שזה ממנו בא
אם כי ייתכן ולא
שאנו רק זורקים עפרת ברזל
על החלל הריק שאחריו מגנט ענק
שנקרא אלוהים
מי שנתפס נתפס
מי שנשאר מתפלל

ולפעמים אני לא יודע מי אני
ועם מי אני הולך לישון ועם מי אני מתעורר
בלילות תשדורות ומחשבות מתערבלות לי בראש
לפעמים נדמה לי שהתודעה שלי היא קופסא שחורה
רק בלי מטוס

יום שישי, 15 במרץ 2013

יבואו קרועיה וידאו ארט בעקבות שירים של אמיר גלבוע ואלמוג בהר


לכבוד יום ההולדת שלי,  אחרי זמן רב של חוסר התייחסות,החלטתי להתייחס לפרוייקט וידאו ארט בשם "יבואו קרועיה" שיצרתי במסגרת פרוייקט "אבודים" של אתר התוכן של בית אביחי. המטרה של הפרוייקט הייתה לתת התייחסות לשירי משוררים שנשכחו במהלך השנים. אל הדרך יצאתי עם השיר "הלכה שמחה בשוק" של אמיר גלבוע. בשיר מתאר גלבוע את הניסיונות של השמחה לפגוש בני אדם ברחוב ואת מה שעולה בגורלה של אותה שמחה. הימים שבהם התחלתי ליצור את הפרויקט היו הימים של המחאה החברתית, של ההבנה הציבורית הישראלית כי משהו לא עובד פה נכון. התחלתי לשוטט ברחובות ירושלים ולהבין כי הרחוב הישראלי מסמן לי איתותי אזהרה לעתיד. במהלך ההתעמקות בפרוייקט נוספו לעזרתי ככוכבי צפון שני שירים של אלמוג בהר ששוחחו עם השיר של אמיר גלבוע (זה רק נדמה לי או שיש משהו דומה במצלול השם של שניהם?) התבררו לי כמה דברים על התרגום של שמחה לערבית (אתם מוזמנים להציץ בשירים ולהבין בעצמכם למה השמחה הולכת ולא שמים בה עין...)
קראתי לעבודה "יבואו קרועיה". ואידך זיל גמור
יצאתי לדרך, המצלמה צילמה, העורך ערך והקליפ הועלה. תודה רבה לטל פסס, עידו קלינברגר ועמית בן עטר על השותפות בפרוייקט. ותודה לבית אביחי על האכסניה
אם היצירה מזכירה למישהו את LIFE IN LOOPS זה לא במקרה
הקישור לעבודה

הָלְכָה שִׂמְחָה בַּשּׁוּק  אמיר גלבע 

הָלְכָה שִׂמְחָה בַּשּׁוּק 
הָלְכָה בָּרְחוֹבוֹת, בַּגַּנִּים וְלא שָׂמוּ בָּהעין וְלא הִטּוּ לָהּ הַלֵּב.
וְמִמּוּ ללֵב אָדָם הָלַךְ לֵב אָדָם עָצֵב.
הָלְכָה שִׂמְחָה עֲצֵבָה וְקָרְסָה לָנוּח 
בְּכִכַּר הַמַּעֲצֵבָה עַד יָבוֹא יוֹמָהּ.
פָּרְשָׂה שִׂמְחָה כַּפֶּיהָ וְאֵין הָאֲנָשִׁים בֵּין רוֹאֶיהָ 
רַק תִּמָּהוֹןלְבַדּוֹ עוֹמֵד נִכְחָה תָּמֵהַּ.
הֵרִימָה שִׂמְחָה קוֹלָהּ וְאֵין לָהּ שׁוֹמֵעַ.
וְהַיְגוֹנוֹת לְבַדָּם צוֹחֲקִים לָהּ וְעִמָּם עַל מִשְׁבַּתָּהּ כָּל אוֹיְבֶיהָ.
פָּשְׁטָה שִׂמְחָה בִּגְדֵי יָמֶיהָ וְלָבְשָׁה סוּדָרֵי לֵילוֹתֶיהָ 
מְצַפָּה כִּי מִן לַיְלָה יָבוֹאוּ קְרוּאֶיהָ.
הָלְכָה שִׂמְחָה בַּשּׁוּק הָלְכָה בָּרְחוֹבוֹת, בַּגַּנִּים 
וְלא שָׂמוּ בָּהּ עַיִןוְלא הִטּוּ לָהּ הַלֵּב.
מִמּוּל לֵב אָדָם הָלַךְ לֵב אָדָם עָצֵב.




נתיים לפני הרעש / אלמוג בהר ألموج بهر

"או שהעוגה לכולם, או שלא תהיה עוגה"
סעדיה מרציאנו (1950-2007), פנתר שחור ולוחם צדק
השיר הזה נכתב שנתיים לפני הרעש
כשעוד אנחנו יושבים בְּבתים, רק לעיתים
נדירות יוצאים להפגנות, בדרך כלל לא
חוסמים כבישים, לא נלקחים למאסר, לא
משבשים את החיים לאף אחד. לנו
כבר לא יצעק טדי קולק: "פושטקים
רדו מהדשא", עלינו לא תאמר גולדה:
"הם לא נחמדים", אלינו כבר אף
אחד לא ידבר. בעוד ארבע שנים
בערך, כשכבר נהיה שנתיים אחרי הרעש,
לא נזכור למה המשכנו לשבת בְּבתים,
למה לא אמרנו משהו נורא, למה
לא צעקנו, לא ניסינו למחות בטרם,
בטרם הרעש. דווקא קל לאהוב עכשיו,
שנתיים לפני, קל לחייך לַחיים, קל
אפילו להבטיח שאולי בכל זאת ניפגש
אחרי שהכל יגמר, שנתיים או יותר
אחרי הרעש. 


שני שירי פריחה




א.

מודעות אבל בִרחוב בר-יוחאי בַקטמונים

מספרות כי פְרֵיחָה מתה אתמול, ודווקא

לא היתה נשואה לְעַרְס, דווקא ליחזקאל

בעלה. בְשורשה היה פרח שֶמשמעותו שמחה,
אבל נכדיה ששכחו לדבר ערבית התביישו
בִשמה מחוץ לכותלי הבית. לא רצו
שיצחקו עליהם, וצדקו. גם כך לנכדותיה
של פְרֵיחָה קוראים פְרֵיחוֹת בבית-הספר,
והן לא מסבירות שפְרֵיחָה זאת שמחה,
שנכדות צריכות להיות שמחות כשהן נקראות
בשם סבתן, שפְרֵיחָה מתה אתמול ולכן
הן שותקות כששוב קוראים אחריהן פְרֵיחוֹת.

ב.
אתמול בבית-הספר הילדים אמרו פְרֵיחָה
לזאת ועַרְס לזה. עצרתי את השיעור
כדי לשאול מי מהם יודע ערבית.
תלמיד אחד ידע והסביר מה זאת
פְרֵיחָה, אבל לא זכר מהו עַרְס.
הוצאתי מהארנק דף מצולם ומקופל, עליו
כתוב שיר אחד של סמי שלום
שטרית, וביקשתי מאחד הילדים שיקרא: "פְרֵיחָה
שם יפה אמרה. פְרֵיחָה שם יפה".
קרא והילדים צוחקים. פְרֵיחָה שם מצחיק.
אולי מעתה, חשבתי, כשישמעו פְרֵיחָה יחשבו
על שירה, או על בתיה הלבנים
של דַאר אֶלְבַּיְדַא במרוקו. כשיצאתי לרחוב
שמול בית-הספר ראיתי את מודעות
האבל לפְרֵיחָה, ולחשתי לה בלי שישמעו
האבלים: מי יביא מעט מעפרה של
דַאר אלְבַּיְדָא להניח עם עפר ארץ-
ישראל בקברךְ, פְרֵיחָה, נכדות רבות לך,
מי מהן תביא מעט מעפר דַאר
אלְבַּיְדָא להניח עם עפר ארץ-ישראל.