מאז שאמא עזבה לאן שהוא, ניתק בי איזה חבל טבור של אמונה ושל מצוות. לא אומר עליה קדיש, לא מניח תפילין ולא מתפלל. בקושי כותב, בקושי מרגיש חי. למעט רגעים של חסד עם אוריה ואלישבע. והדברים הם לא במשבר גדול, אפילו לא הייתי אומר משבר קטן, הם פשוט אינם אבל לפני חמש דקות היה לי שוב רגע של חסד עם אוריה. בשבוע האחרון הוא כבר התחיל לתכנן את ההשכבה שלו לישון. הוא עולה במדרגות ומכריז "להשכיב אותי לישון", והוא בקושי בן שנתיים. אז השכבתי אותו לישון שרתי לו את השיר "בשם ה' אלוהי ישראל מימיני מיכאל ומשמאלי גבריאל מלפני אוריאל מאחורי רפאל מעל ראשי שכינת אל". אחר כך קראתי לו שמע ישראל ונתתי לו נשיקת לילה טוב. לא משנה במה אני מאמין או לא אני פתאום גם קצת מתגעגע כי זה לא משנה מה המחשבה שתהיה לו בעתיד על "אלוהי ישראל", על קיומם של מלאכים ועל ערכן של נשיקות. עכשיו בתקופה המוקדמת הזו של החיים שלו איזו ישות לא מוגדרת מנהלת איתו דיאלוג דרכי, ואני באמת צינור ריק, אבל שלפחות יודע שאיפה שהוא יש מים. אתמול קרסתי על המיטה, חשבתי עוד לכתוב משהו אבל פשוט נרדמתי ופתאום הלב שלי הוצף בגעגועים לאמא שלי. היום הרגשתי איך את ההצפה הזו של האהבה הנשכחת פשוט העברתי הלאה לאוריה ואלישבע שהייתי איתם כל היום. אולי זה פשוט כך אנחנו בסוג של מערכת של איזונים של אהבות געגועים ואמונות. כשטיילתי היום עם אוריה ואלישבע בחוצות ירושלים קראתי משפט של עגנון שאומר כי לכתוב לא מצריך תכנון אלא זה כמו כווית אש, קצת קינאתי בו למען האמת שבשבילו היכולת לכתוב היא כמו כוויה, אבל אולי גם בשבילי האש עכשיו מתחילה להידלק היכן שהוא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה