אז מה עושים אם אין את כווית האש העגנונית שמצריכה ומחייבת אותך לכתוב?. לפעמים אני חושב על זה על מה אפשר לעשות כשאין משהו שבוער בך. משהו שבוער בך כמו ילד בוכה שהתעורר, או ילדה צוחקת שהתעוררה ועכשיו רוצה שתשחק איתה ולא משנה מה השעה. היא מסתכלת לך עמוק בעיניים ורוצה שתשחק איתה. לא יעזור כלום. הטיטול שלה מלא בקקי, היא עדיין לא יודעת מילה אבל יש בה רצון. לקום. ולשחק. איתך. שלא תחליף לה את החיתול ושלא תאכיל אותה פשוט שתהיה איתה ותעשה לה פרצופים. לפני כשבועיים עברנו לירושלים. לפני כשישה חודשים אמא שלי מתה. לפני כשמונה חודשים הבת שלי נולדה. ואני עדיין רוצה לכתוב, ליצור, ושמשהו יקרה. ושום דבר לא קורה. אפילו התהליך הפשוט של לשבת ולכתוב נעלם לי. כשאלישבע קמה כל בוקר ורוצה לשחק איתי אני פשוט רוצה להיות מישהו אחר. אבל זה לא יקרה. אז בתוך העולם שאני בראתי לעצמי (וזה באמת עולם שבראתי) אני צריך להבין ששום דבר לא יקרה מאליו. בסרט "גברים שבוהים בעיזים" יש קטע שבו קסידי, שהוא ספק שאמאן ספק משוגע אומר לבוב העיתונאי שיוצא איתו למסע מסוכן בעירק, שיש נקודה אופטימאלית, שאם אתה לא מכוון לייעוד שלך אז כל העולם נגדך, ואם אתה מזהה את הייעוד שלך אז הנהר של היקום לוקח אותך בעדינות ולא צריך להילחם על כלום. אני מרגיש שאני כל בוקר קם למלחמה. מלחמה בין החובות שלי כאבא לבין הרצון של ליצור, מאבק בין החלומות שלי שנמצאים בשמיים לבין יכולות וכישרון. אני זוכר איך פעם בבית הספר היסודי, אחד מהחברים בכיתה, דידי , מצא חתיכת עץ שהייתה עם שיפועים בקצוות שלה כך שהיא נראתה כמו ספינה. כל כך התלהבתי מזה שזה הזכיר לי ספינה. ביקשתי ממנו את החתיכת עץ ואמרתי לו שאני אוסיף לה דברים כך שהיא תראה כמו ספינה. כל הדרך הביתה חלמתי על איך חתיכת העץ הזו הופכת להיות ספינה. כשהגעתי הביתה לקחתי את חתיכת העץ לשדה שהיה מאחורי הבית שלנו וגם שם המשכתי לחלום איך הספינה הזו תראה. כעבור מספר שעות כבר השמש ירדה, וחושך, ועדיין לא עשיתי כלום עם חתיכת העץ, אז פשוט לקחתי צמחים שהיו באדמה ותקעתי אותם על גבי ברגים שיצאו מחתיכת העץ וזה היה נראה לי כמו פנסים. בבוקר למחרת כשהגעתי לתחת ההסעה כמה ילדים שאלו אותי מה זה ואמרתי להם שזו ספינה. אני מספר את הסיפור הזה כי נראה לי שהוא מתמצת במדוייק את הפער הזה שבין היכולת שלי לחלום חלומות לבין כל המבנה הטכני והמורכב שמצריך לקיים אותם. כשאני חושב על זה, התקופה הכי מאושרת והזמנים הכי טובים שהיו לי הם כשהייתי ילד קטן ושיחקתי בלגו ומספיק שחיברתי לגו בצורת ריבוע קטן על גבי לגו בצורת מלבן וזה היה ספינה ואם הייתי מוסיף עוד חלק שטוח זה היה הופך להיות מטוס ואז הייתי יכול לשחזר את מה שראיתי באנציקלופדיית תרבות בLIVE.
אני חושב שהגשמת חלומות דורשת משמעת ודורשת סדר. אתמול אבא שלי בא לבקר אותנו ולישון אצלנו. לראשונה מזה חודשים ארוכים הלכתי לתפילת מנחה של יום חול ואמרתי קדיש. קדיש זה סדר זה לא כווית אש. ואולי זה העניין שאין לי מצד אחד סדר בירוקרטי ומצד שני אין לי כווית אש.
עכשיו לאיפה אני צריך לקחת את החלומות?. ומה אני צריך לעשות אם אני לא מרגיש את כווית האש?. לפני יומיים הייתי במפגש ראשון של ניסיון להקים חבורת כותבים ירושלמית. לפחות חצי מאיתנו כבר הורים לילדים ותינוקות אז קבענו את המפגש ל2030. ינשופי הלילה הירושלמיים לא הולכים להשתכר, לקחת סמים, להתבלגן וליצור ולכתוב. במקסימום הם יתבלגנו עם מטרנה ומוצץ סיליקון. אבל עדיין משהו בוער. לא בוער כמו כוויה של אש אלא בוער כמו ילד שקם ורוצה שתקום איתו ביחד. אז בעיניים עייפות, אתה קם, ולפעמים מתוך ענני העייפות עדיין יש רגע של משהו שמרגש אותך ושבריר שנייה של התרגשות. ואולי בתוך כל העייפות והמאבק צריך למצוא את הייעוד.
אולי זה הפיתרון שאם אין ייעוד אז ליצור את הנהר. נהר אנושי של חבורה ובתוכו הדברים ייקרו.
ולסיום סוג של מחשבה שחשבתי אתמול כשהלכתי עם אלישבע במנשא מהאוזן השלישית לבית לראות עם אביגיל ואבא שלי את הסרט "גברים שבוהים בעזים".
היה היה אדם שהלך עם בתו במנשא והצל שלו הוטל שוב ושוב מכל פנס
ולא הייתה לו בשורה או חזון או גאולה לעולם
רק סרטים להשכרה
והירח ריחף לו בין הבניינים ומדי פעם התנגש בעץ ברוש
והוא הרגיש שהוא משמין ושהוא כבר מתעייף מלא כלום
והמכוניות חנו בצד הדרך ובחדרים דלק האור
ומדי פעם איזה כאב חדש עלה
והוא חשב שלפחד מהדברים זה לא כמו הדבר עצמו שכבר קרה
שהנה, אמא מתה, ששום פחד גדול מזה לא יכול היה להתממש
והוא קרה ועכשיו אבא בסלון ייראה איתי עוד מעט סרט מצחיק
ואמא כבר לא תראה סרטים לעולם
וכל הזמן הזה אלישבע ישנה לי על החזה
אולי עכשיו כל האהבה שלי אליה תיצור אצלה יום אחד פחדים
אולי גם יום אחד רק אני והיא נראה סרטים
ונערים בהירים עם כיפות סרוגות אכלו המבורגר
והעברית המקומית התבלבלה לי עם האנגלית
ולרגע אחד ניסיתי לחשוב לאן כל זה הולך
חשבתי מה היה קורה אם המתאבדים הפלסתינאים
במקום לפוצץ אוטובוסים ולהמית את כל מי שסביבם
היו לוקחים ג'ריקן של דלק ומציתים את עצמם בכיכר של העיר
אני חושב שהגשמת חלומות דורשת משמעת ודורשת סדר. אתמול אבא שלי בא לבקר אותנו ולישון אצלנו. לראשונה מזה חודשים ארוכים הלכתי לתפילת מנחה של יום חול ואמרתי קדיש. קדיש זה סדר זה לא כווית אש. ואולי זה העניין שאין לי מצד אחד סדר בירוקרטי ומצד שני אין לי כווית אש.
עכשיו לאיפה אני צריך לקחת את החלומות?. ומה אני צריך לעשות אם אני לא מרגיש את כווית האש?. לפני יומיים הייתי במפגש ראשון של ניסיון להקים חבורת כותבים ירושלמית. לפחות חצי מאיתנו כבר הורים לילדים ותינוקות אז קבענו את המפגש ל2030. ינשופי הלילה הירושלמיים לא הולכים להשתכר, לקחת סמים, להתבלגן וליצור ולכתוב. במקסימום הם יתבלגנו עם מטרנה ומוצץ סיליקון. אבל עדיין משהו בוער. לא בוער כמו כוויה של אש אלא בוער כמו ילד שקם ורוצה שתקום איתו ביחד. אז בעיניים עייפות, אתה קם, ולפעמים מתוך ענני העייפות עדיין יש רגע של משהו שמרגש אותך ושבריר שנייה של התרגשות. ואולי בתוך כל העייפות והמאבק צריך למצוא את הייעוד.
אולי זה הפיתרון שאם אין ייעוד אז ליצור את הנהר. נהר אנושי של חבורה ובתוכו הדברים ייקרו.
ולסיום סוג של מחשבה שחשבתי אתמול כשהלכתי עם אלישבע במנשא מהאוזן השלישית לבית לראות עם אביגיל ואבא שלי את הסרט "גברים שבוהים בעזים".
היה היה אדם שהלך עם בתו במנשא והצל שלו הוטל שוב ושוב מכל פנס
ולא הייתה לו בשורה או חזון או גאולה לעולם
רק סרטים להשכרה
והירח ריחף לו בין הבניינים ומדי פעם התנגש בעץ ברוש
והוא הרגיש שהוא משמין ושהוא כבר מתעייף מלא כלום
והמכוניות חנו בצד הדרך ובחדרים דלק האור
ומדי פעם איזה כאב חדש עלה
והוא חשב שלפחד מהדברים זה לא כמו הדבר עצמו שכבר קרה
שהנה, אמא מתה, ששום פחד גדול מזה לא יכול היה להתממש
והוא קרה ועכשיו אבא בסלון ייראה איתי עוד מעט סרט מצחיק
ואמא כבר לא תראה סרטים לעולם
וכל הזמן הזה אלישבע ישנה לי על החזה
אולי עכשיו כל האהבה שלי אליה תיצור אצלה יום אחד פחדים
אולי גם יום אחד רק אני והיא נראה סרטים
ונערים בהירים עם כיפות סרוגות אכלו המבורגר
והעברית המקומית התבלבלה לי עם האנגלית
ולרגע אחד ניסיתי לחשוב לאן כל זה הולך
חשבתי מה היה קורה אם המתאבדים הפלסתינאים
במקום לפוצץ אוטובוסים ולהמית את כל מי שסביבם
היו לוקחים ג'ריקן של דלק ומציתים את עצמם בכיכר של העיר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה