"פנים. יום. זיכרון" הסיפורים שמאחורי הסרטים

כבר כמה שנים שביום הזיכרון אני צופה באופן פסיבי בסרטי נופלים ולא מבין מאיפה תחושת אי הנוחות מגיעה. לפני כשנה התחושה התבהרה למחשבה שאי הנוחות מקורה בהבטה בסיפורי חיים שלא נוגעים לחיים שלי, אלא הם  מעין דיווח על אדם מת. לטעמי הסיבה לאותה אי נגיעה היא שסיפורי הנופלים מתורגמים לשפה קולנועית, על ידי יוצרי הסרט שהם לרוב קרובי משפחה או חברי משפחה, שלא יודעים לעשות את התרגום נכון. אז אנחנו שומעים קריינות של חבר על רקע של תמונות מהאלבום המשפחתי, ונשמע שיר עצוב על רקע של תיאור הקרב האחרון. אבל אז מה? מה המשמעות שאני נושא לחיים הפרטיים שלי מאותו אובדן ומאותו סיפור על אובדן.
החלטתי לנסות ליצור פרוייקט אחר, פרוייקט אשר יביא את סיפור החיים של הנופלים ואת משמעות אינאותם דרך סרטון אנימציה קצר שיעבור דרך כל עורלות הלב הווירטואליות שמקיפות אותנו. לשמחתי מצאתי בבית אביחי  שותף לדרך והם מסרו את הסיפורים של הנופלים שהבאתי ליוצרים מוכשרים. תוך כדי תהליך העבודה התבקשתי לכתוב מספר מילים על הנופלים לאתר של בית אביחי, ואכן כתבתי, אך כששלחתי את הסיפורים נאמר לי כי "הכל טוב ויפה אבל הסיפורים ששלחת לנו הם על עצמך, לא מתאים, בבקשה מחדש". האמת היא שהתחושה הראשונית שלי הייתה תמיהה, אבל כשקראתי שוב את הסיפורים ראיתי כי אכן הסיפורים הם עלי. זה היה יכול להיות די מביך אבל נראה שבאיזו שהוא מקום זה רק מבהיר את עוצמתם (ובכלל מהו סיפור טוב אם לא סיפור בגוף ראשון...) . אז בבית אביחי פרסמתי את הסיפור הרשמי על הנופלים אבל החלטתי שאני כן אפרסם את הסיפורים שלי, כאן בבלוג האישי והפרטי שלי, ואתם מוזמנים ומוזמנות לקרוא את הסיפורים על המפגשים וההיכרות שלי עם הנופלים.
לסיום תודה רבה ליטבת ולירן מבית אביחי, לליאב שליווה ויצר, וליוצרים של הסרטונים שחר, רונן, נדב, סיון,עינב יעקב אמיר ונחמן. (קרדיטים מלאים בהפניות לאתר...)

כמו שתראו הטקסט הוא כולו קישורים, לחיצה על שם הסיפור ואתם באתר של בית אביחי. אשמח לתגובות.
מי שרוצה לדלג על שלב הסיפורים שלי מוזמן להיכנס ישר לאתר של בית אביחי

יובל גליק- להתפייס עם הכנרת.

לנער דתי בישיבה תיכונית, שנת 1994 הייתה שנה לא קלה, תהליך אוסלו איים על שלמות הארץ , אוטובוס בקו 5 התפוצץ בפיגוע התאבדות ראשון מסוגו, נחשון וקסמן נחטף, התברר לי כי ראש הממשלה הוא שיכור ואמא של שמעון פרס ערביה.
ואני בסך הכל הייתי חמשוש בישיבה תיכונית שהייתה רחוקה מאוד מאמא ואבא שלי, גרוע בלימודי גמרא ולא מבין מה רוצים ממני במתמטיקה, אאוטסיידר נצחי ללא חברים.

בעצם היה לי חבר אחד, קראו לו יובל גליק והוא נהרג שנתיים קודם בהתרסקות מטוס הפאנטום שלו אל תוך הכינרת
למזלי, אמא שלו, רחל, הוציאה ספר זיכרון בשם "לכל אדם" שהורכב מתצלומים שיובל צילם ומשירים משובחים של משוררים ישראלים וכך דאגה להיכרות ביננו
בכל שיעור גמרא שנוא, בכל שיעור מתמטיקה מיותר, בכל רגע של בדידות, היה לי לאן ללכת, למדף הספרים בספרייה המאולתרת בחדר קטן וזנוח ושם לצלול לתוך עולם שהתפללתי וקיויתי שיום אחד יהיה שלי:
קורס טיס, טיולים בסיני, אהבות ראשונות, חבר'ה, מדורות ונופי מדבר רחוקים
רציתי ללכת בדרכיו של יובל אבל לצערי לא זכיתי, את המיון הראשוני (!!!) בלשכת הגיוס (!!!) לקורס טיס לא עברתי, מהישיבה עפתי בכיתה י' וחבר'ה לא היו, האהבה הראשונה שלי תצטרך לחכות לאמצע שנות העשרים, עשן מדורות לא שאפתי, ונופי המדבר עדיין רחוקים (אם כי לסיני בגיל 27 ירדתי פעם אחת לסוף שבוע)
היה נראה שאני ויובל כבר במקומות שונים בחיים ולעולם לא ניפגש
אבל אז קרה הנס
זוג חברים שיצא לטיול ארוך בחו"ל פיזר את ספריו בין החברים השונים לצורך משמורת ואני קיבלתי אחריות על ספרו של יובל 'לכל אדם'
כעבור כמה ימים התחיל להתרוצץ בראש שלי שבר הפסוק "אסק שמיים" ולא הפסיק לנקר
חיפשתי אחר מקורו והגעתי לפרק קל"ט בתהילים ככל שהלכתי וקראתי בפרק הבנתי כי זה בדיוק הפרק שמדבר על מותו של יובל
אחוז בצמרמורת כתבתי שיר בעקבות החוויה ושלחתי לאימו של יובל, רחל
במכתב חזרה היא סיפרה לי על אנשים שונים שממשיכים לפגוש את יובל מאז מותו באופנים שונים והבנתי כי אני לא היחיד
ושדברים מופלאים קורים במקומות הנסתרים מהעין
לגבי הסיפור של הנסיעה לכינרת שמופיע בסרט, נחשפתי אליו בראיון רדיו ששמעתי "במקרה" (והוא גם מופיע בספר "להיות אמא") ואז הבנתי את הקשר של יובל לאהוד בנאי
השיר שרחל שמעה בתצפית מפוריה ופייס אותה עם הכנרת היה השיר "האור הראשון"
לסיום אני רוצה להביא שיר שיש לי חשדות שנכתב בעקבות מותו של יובל (אם כי זו השערה בלבד)

ראובן גבריהו- סלט ירקות ישראלי

הסיפור של שרי אנסקי אודות אחיה  ראובן גבריהו, סלט הירקות של יום כיפור, והמילים האחרונות שאמר לה היו למעשה אבן הפינה לפרוייקט "עד חמש דקות זיכרון",
ולא בכדי.
הסיפור היה כל כך חזק עד שהרבה זמן אפילו לא ידעתי מה שמו המלא של אחיה של שרי, אלא הסתפקתי בלספר את הסיפור.
אךהפרוייקט יצא לדרך ואיתו גם מסע החיפוש שלי בעקבות "סלט ירקות ישראלי " ובעקבות ראובן גבריהו
אז מה גיליתי?
גיליתי כי הסיפור אשר במקור הופיע בספרה "אוכל" (וכנראה לא קיים בספריית כרמיאל, גם את זה גיליתי) התגלגל בדרכי הרשת החמקמקות עד פורומים חרדים תחת הכותרת "פתח לנו שער בעת נעילת שער"
גיליתי כי ישנו סיפור נוסף אודות הנסיעה הראשונה של משפחת גבריהו לקבר הזמני של ראובן בקיבוץ בארי, סיפור שקושר געגוע וחמין
אבל הדבר המשמעותי ביותר שגיליתי היה סיפור חייו של ראובן כפי שנכתב באתר יזכור
במעט מילים בעברית של פעם, עם תמונת שחור ולבן דהוייה, נפרשה דמותו
ואלמלא היתה זו קלישאה עוד הייתי חושב שבאמת אלוהים לוקח אליו את הטובים ביותר ומשאיר אותם לנוח,
בהר הרצל, אזור: ה,חלקה: 4שורה: 1קבר: 17
לבד.
ולמשפחה- הורים, אשה בת אח ואחיות- מעניק זיכרון
וסיפור להתגעגע.


יצחק נתנזון- "זיכרון ילדות"

את הסיפור על יצחק, איזו, נתנזון לא אני בחרתי. הוא נבחר ונמסר לסטודנטים מוכשרים במוסררה תחת הליווי של ראש המחלקה לאנימציה, ליאב צברי, כשאני בניו יורק. לשמחתי הרבה כשהתקשרתי לירון נתנזון, הבן של איזו, התברר לי כי ירון אפילו כתב תסריט על המפגש האחרון עם אביו. זה שימח אותי כי כיוצר ותסריטאי אני כל כך מבין את הפער שבין התסריט הכתוב לבין התוצר "הממשי" שמפיקים ממנו. כשליאב, שהיה היועץ האומנותי של הפרוייקט וגם עבד באופן ספציפי על הסיפור הזה עם תלמידים שלו ממוסררה, שלח את הסרטון, הוא הזכיר לי שיר שכתבתי על הקשר בין המשחק בחיילי צעצוע לבין השכול, ושנכתב אחרי ששמעתי קריאות שופר לקראת הימים הנוראים.

ראו אד תלולה
מהרו עצי עולה
יחד באהבה כלולה

ישרו בערבה מסלה

                               (אם אפס רובע הקן, רבי אפרים מרגנשבורג)

הכנות לקראת ראש השנה.ירושלים. תש"ע

בשעה מאוחרת צפיתי בתמונות התרסקות מטוס F16 בהר חברון לפתע נשמעו  תקיעות שופר חוזרות ונשנות, שכן התאמן לקראת תפילות ראש השנה, באחת הבנתי את פסוק השיר "פחד סתום נפקח בעורפי".

רָאִיתִי שַׁעֲטַת אַיָּל אֶל תּוֹךְ הַסְּבַךְ-מִשְּׁמֵי הַר חֶבְרוֹן

אֵד תְּלוּלָה בִּשְּׂרָה  עַל הַר נִבְחַר

הַמַּסָּע לְמוֹרִיָה לֹא מֵעַכְשָׁו-אָב נוֹתֵן לִבְנוֹ חַיָּלֵי צַעֲצוּעַ

שֶׁיִּגְדַּל לְבַקֵּשׁ אֲהָבוֹת  נִפְלָאוֹת מֵאַהֲבַת נָשִׁים

חַיָּלִים בְּחִבּוּק גַּבְרִי-וְהִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים

זוֹ אוֹתָהּ אַהֲבַת אֱלֹהִים  בַּקָּשַׁת פְּרִיצָה אֶל הַמֵּעֵבֶר-

טִיּוּל אַחֲרֵי צָבָא, גלגל"צ, רֶכֶב לִיסִינְג לָבָן,

בַּיִת בְּמּוֹדִיעִין, שְׁלֹשָׁה יְלָדִים

מְחַפְּשִׂים עֲצְמוּתוֹ בַּשָּׁמַיִם, בַּגְּבוּלוֹת,

נְקִיִּם  מֵאִשָּׁה

וּמְחַכִּים לָמִפְגָּשׁ-

כְּכוֹכָב בֹּקֶר צוֹנֵחַ, בַּבְּעֵרָה וּבְחֶנֶק

מוּל אִמָּא, הַמְּמַשֶּׁשֶׁת יְרִיעוֹת תְּעוּקָה

צוֹפָה וְאוֹמֶרֶת

עַכְשָׁו

הוּא

בָּא,

עַכְשָׁו

הוּא

בָּא,

עַכְשָׁו הוּא כְּבָר בָּא

מי מבקר לי בבלוג?חשדות כבדים ללא צל הוכחה

מאז שפתחתי את הבלוג אני מדי פעם סופר את הפעמים שנכנסו לי לבלוג. הגעתי ל160 כניסות. באורח פלא אין תגובות בבלוג.
מתחיל לקנן בראשי החשד כי המבקרים היחידים הם רובוטים חישוביים שבולשים לי אחרי המילים כדי שאחר כך אפשר יהיה למצוא את המילים במנועי חיפוש.
מעניין אם לרובוטים שמחפשים אחר מילים יש נקודות עונג. כאילו אם הם פתאום נתקלים במילה "סניקה", או "מומעד", האם איזו שהוא מיתר בליבם זע?. מכיוון שאני לא מבין במחשבים  אין לי מושג מי עובר לי עכשיו על המילים ומי מתרגש, ומי לא. ומי אמר שרובוטים לא יכולים לכתוב תגובות?. בכל מקרה הפוסט הזה הוא מיקרו פוסט. לקראת יום הזיכרון אני הולך לפרסם פוסט מורחב. אני ממש מקווה שיהיה שווה לחכות. בנתיים אני מכריז בזאת על תחרות לא נושאת פרסים בין קוראי הבלוג האנושיים. מי שיכתוב בתגובה לפוסט זה מילה יחידה אשר איננה מופיעה ברחבי הסייבר ותעלה בחיפוש במנוע החיפוש רק בבלוג זה יקבל/תקבל שיר פרי עטי עם הקדשה מיוחדת. המילה חייבת להיות עם משמעות כי אחרת מה עשינו. אולי נחכים את הרובוטים ויום אחד גם הם יצאו להפגנות ברוטשילד.

על נוער מחובר, נוער בסיכוי וקולנוע חברתי

אף פעם לא ראיתי את הצד החברתי כצד החזק שלי, לא רק בשל מגבלות אובייקטיביות ביכולת החברתית (הירודות מאוד יש לומר)אלא גם כבחירה מודעת. לשמחתי לפני כחצי שנה הדברים השתנו באופן דרמטי עם תחילת העבודה שלי בהדרכת נערים במרכז "עוז לעמו".

לפני כשנה צילמתי סרט תדמית עבור משרד הרווחה ומשרד החינוך. במהלך הצילומים לסרט הכרתי את חנה גן, מפקחת אזורית של משרד הרווחה שעוסקת בתחום של נוער בסיכון, בסוף יום הצילום ניגשה חנה ואמרה "תשמע, יש בך משהו שיכול להתאים לנו, הייתי רוצה לשלב אותך בעבודה עם הנערים שלנו",  הסכמתי בחפץ לב ולו לניסיון. אחרי מספר חודשים של התארגנויות לוגיסטיות התחלתי את העבודה עם קבוצת נערים ממשפחות חרדיות אשר בוחנים את מקומם במרכז לנוער "עוז לעמו"- חיפוש, שאני חייב להדגיש מתרחש בתוך מסגרות הקהילה ומתוך תמיכה וראייה רחבה של כלל המערכות העירוניות.
אחרי חצי שנה של עבודה והיכרות עם החברה החרדית אני, ליאוש הישראלי הקבוע מ"המצב של החברה החרדית" כבר לא שותף, ומבין שהחברה החרדית היא חברה שיכולה להיות מובלת על ידי אנשים מצויינים אשר מבינים את הצרכים החברתיים והקהילתיים מתוך כלים מקצועיים.

עם הזמן, נוצרה קבוצה מגובשת של נערים אשר ביחד, בעבודה משותפת, יוצרת סרטים תיעודיים וסרטי תדמית, והכל מתוך הבנה, כי צילום וקולנוע הם כוחות בעולם אשר עוזרים לנו כבני אדם לבחון את המקום שלנו בעולם, ולאן אנחנו רוצים להגיע, לא רק במובן הממשי מקצועי אלא גם במובן הרוחני נפשי. החיבור לקולנוע הוא חיבור קלאסי עבור הנערים, דמיון, אינטואיציה, יצירתיות וכל אותם דברים שלעיתים לצערי אובדים בעולם הפורמלי, הם אבני היסוד של מה שאנחנו עושים יחד. כך גם השפעת הגומלין של היצירה המשותפת על הנערים, היכולת לראות לפתע את אותם המראות רק מזווית חדשה ומעניינת.
עם הזמן גיליתי כי הנוער שמוגדר "בסיכון" הוא למעשה נוער עם סיכוי נפלא לצמיחה, אם רק מקשיבים ומבינים במה הוא חזק ומה היכולות שלו ולא היכולת שהיינו רוצים שיהיו לו (בחברה המערבית- לימודים ריאליים בדרך כלל ובחברה מסורתית לימודי קודש עם הדגשה של הצד הלוגי) והנוער שמוגדר "מנותק" הוא למעשה מחובר מאוד, רק תלוי למה.



לסיום מצרף סרט קצר שעשינו אחרי יום צילום בירושלים (תנו לעצמכם 8 דקות לראות את כל הסרט, זה יהיה שווה את זה)
http://www.youtube.com/watch?v=hUjpWBZ3Za4