הבוקר קמתי בשעה מוקדמת מדי לאור הבכי של אוריה שדרש ארטיק. שש וחצי בבוקר והוא רוצה ארטיק, יותר נכון הוא יודע שהוא אוכל ארטיק רק בצהריים אז הוא רצה רק "לראות אותו", את הארטיק. אז קמתי בשעה מוקדמת מדי להראות לאוריה את הארטיק ואז הוא דרש לאכול אותו. התפתח דין ודברים ביני לבינו שנגמר בבכי. הבכי נרגע רק כשהצעתי לו מעדן חלב בטעם אפרסק. העברתי איתו עוד כמה דקות ואז אלישבע התעוררה. לקחתי אותה ואז הייתי צריך לשירותים. אז שמתי אותה בסלון והלכתי לשירותים. בעודי בשירותים שמעתי אותה נחנקת אז ירדתי לסלון כדי להוציא לה מקנה הנשימה עלה שאני לא יודע איך הגיע לסלון. חזרתי לשירותים כשאלישבע נושמת באופן סדיר. כעבור שעה אביגיל התעוררה (הסדר זוגי, היא קמה בלילה לאלישבע, אני קם בבוקר לאוריה). שמחתי. חשבתי שזה יהיה זמן טוב בשבילי לצאת לריצה. בארבעת השנים האחרונות העליתי 12 קילו במשקלי. אני עדיין לא שמן אבל בהחלט רופס. אביגיל שאלה אותי מה אני מתכנן לעשות. אמרתי לה שלרוץ. היא אמרה שיש לה משהו יותר כיף להציע לי . שאלתי אותה מה. היא אמרה שהיא רוצה להציע לי ללכת איתה לקניות בשופרסל לקנות ירקות ופירות וחיתולים וביצים. אמרתי לה שאני רוצה לרוץ. אביגיל התעצבה אל ליבה אז אמרתי לה שאבוא איתה והתעצבתי אל ליבי. אביגיל שראתה שהתעצבתי אל ליבי אמרה לי "אני רוצה שתלך רק אם זה כיף לך". אמרתי לה "בטח שכיף לי" והמשכתי להתעצב אל ליבי. התחלתי לרחם על עצמי. מאז שאימא שלי מתה נעשה יותר קשה לרחם על עצמי כי עכשיו במסגרת הרחמים העצמיים אני מרחם על עצמי על זה שלא ריחמתי על אמא שלי והוצאתי עליה את התסכולים שלי. עכשיו נשארה לי רק אביגיל להוצאת התיסכולים. (אוריה ואלישבע עוד קטנים מתי שהוא גם זה יגיע). יצאתי מהרכב רופס כולי ונכנסתי לשופרסל. לא היה חמש שקל לעגלה. המאבטח בכניסה (הוא היה ממוצא אתיופי) היה ממש נחמד והציל אותי בזה שהגיש לי את עגלת הקניות חינם אין כסף. קניתי פירות וירקות. (עכשיו תוך כדי כתיבת הפוסט אני שומע את אביגיל גוערת באוריה בזה שהוא (כהרגלו) גלגל החוצה את כל הנייר טואלט. עכשיו הוא בוכה)
הקופאית שאלה אותי אם יש לי כרטיס מועדון, אמרתי לה שלנו אין אבל לאבא של אביגיל יש, אז היא אמרה לנו שאם נגיד את המספר תעודת זהות שלו היא תוכל לחשב את הקנייה כאילו אנחנו חברים במועדון. לא היה לנו ת.ז.
את כל הקניות הכנסנו לרכב. התנעתי את הרכב ויצאנו חזרה כשאני שוב מרחם על עצמי. חשבתי לעצמי, "לאורי צבי גרינברג זה לא היה קורה. הוא בטוח לא היה קם בשעת בוקר מוקדמת, הוא בטוח לא היה קונה בסופר, בזמן הזה הוא בטח היה כותב שירה". תוך כדי הרחמים העצמיים המתוחכמים הללו אביגיל פתאום שאלה אותי "למה דתיים כל כך אוהבים את אורי צבי גרינברג? (אצ"ג)". אמרתי לה "איזה קטע בדיוק אני חושב עליו". לפתע ראיתי כי אכן על כל לוחות המודעות בואכה עמק רפאים יש מודעות המזמינות לאירוע בבית אצ"ג. חשבתי קצת וסיפרתי לה סיפור שסיפרה לי פעם רוני אלדד - שאשא, על כך שסבתה בתיה (אשתו של סבא ישראל, ממנהיגי הלח"י) הכינה פעם ארוחת בוקר לאורי צבי גרינברג כשהוא בא לביקור. ארוחת הבוקר כללה חביתה וגבינה לבנה, אז כשסבתה בתיה הגישה את הצלחת לאצ"ג הוא פשוט העיף את הצלחת לרצפה ואמר ש"הוא לא מוכן לאכול ארוחת בוקר של מאפיניקיים". אביגיל שאלה אותי אם רווזיוניסטים אוכלים סלט ערבי קצוץ. אמרתי לה שהיא מפספסת את הנקודה. דתיים אוהבים את אצ"ג לא בגלל השירה הימנית שלו או בגלל גדולת קומתו אלא בגלל שהוא הציע להם טירוף פואטי בלי לחטוף מחלות מין, להתאשפז בבתי חולים פסיכיאטריים או לנאוף. אצ"ג בעצם מאפשר לדור שלם של גברים דתיים רופסים ובינוניים, משוררים של כמעט ואומנים של בכאילו, להרגיש גברים, או לכל היותר להיות עם האופציה הזו של טירוף ימני מבוקר ונשלט. וגברי.
הגענו הביתה. הורדתי את השקיות קניות. אביגיל הציעה לי כי אקח מהדירה למעלה סלי קניות כדי שאעשה פחות נגלות עם כל השקיות. אמרתי לה שאני מעדיף בלי, כדי לעשות קצת כושר. עליתי וירדתי ארבע פעמים. בפעם האחרונה שעליתי אוריה הסתכל עלי (רק בן שנתיים וחצי) ואמר "כל הכבוד אבא". לאורי צבי גרינברג זה לא היה קורה.
