פנים. גבעת יערים. לילה.
על שטיח המתחפש לדשא
מונח אדם המתחפש לאבא
מבטו קבוע בתקרת החלל המתחפש לחדר ילדים
שם חתיכת עץ שמתחפשת לתוכי פורשת כנפיים
החדר חשוך ומבעד לדלת הסגורה תאורת פלורסנט
המתחפשת לאור יום חם משרטטת גבולותיה
בחוץ אשה המתחפשת לאשתו מוציאה מהמקרר
פירות מרמי לוי המתחפשים לאפרסק, תפוח ונקטרינה
שברי יאוש מתחפשים לשיר
גוף ראשון מתחפש לגוף שלישי
ותיאור הפנים מתחפש לתיאור החוץ.
טוב אז זה היה סופו של המשבר הראשון אחרי לידת אלישבע, בתנו השנייה. האמת היא שבשלושת השבועות שאחרי הלידה של אלישבע הייתי פשוט "סופר אבא", עושה הכל בלי בעיות, בלי משברים ובלי נפילות, הייתי בטוח כי מישהו החליף לי את תוכנת ההפעלה במוח, אולי שידרג אותה או לכל הפחות הכניס בה עידכונים, יכול להיות שריחפתי על הורמונים אבהיים. בכל מקרה שלושת השבועות הללו נגמרו בהתרסקות נפשית וגם בהתרסקות גופנית, פתאום משום מקום חטפתי דלקות בעיניים, ניתוח קטן בכף הרגל ופתאום "מכף רגל ועד ראש אין בו מתום". אני לא יודע מה הביא את מה המשבר הנפשי את הגופני או שלהיפך אבל פתאום מ"סופר אבא" מצאתי את עצמי אבא ממש לא משהו. משהו ששכחתי לספר הוא שמאז הלידה של אלישבע אני צמוד לאוריה, הבן הבכור שלנו, ואביגיל אשתי צמודה לאלישבע, מה שאומר ששנינו לא ישנים משהו, ואני באופן אישי מתעורר מדי בוקר ב530. אז גם המחסור בשעות שינה עשה את שלו ואת יום כיפור והשבת שאחריה עברתי בסוג של דיכאון שממש לא הבנתי איך אני מתרומם ממנו. מה שלפעמים יותר גרוע מלהיות במצב מחורבן זה לרצות לא להיות בו, שזה בערך כמו להרים את עצמך באוויר מהשערות של הרגליים. בכל אופן במוצאי שבת אחרי ההשכבה של אוריה התיישבתי ועשיתי את מה שלא עשיתי כבר הרבה מאוד זמן וזה לכתוב שיר, והשיר נכתב (השיר שלמעלה) ויום למחרת אוריה העיר אותי שוב ב530 אבל החלטתי כי אני מצלם ועורך סרט של ההשכמה המוקדמת באייפון עם הIMOVIE (יופי של אפליקציה) וכך בעזרת השקיעה המוחלטת בתוך המצב המצב השתנה לו (עד לפעם הבאה, כי כנראה לא עידכנו לי את התוכנה). לא יודע אם יש לקחים חינוכיים לסיפור אבל לכל הפחות שווה לדעת כי כדאי להתחתן עם מישהי שמכירה במצב בו אתה נמצא וממתינה בסבלנות שהלילה יהפוך ליום והפנים לחוץ.(והפרחים לאביגיל....)
על שטיח המתחפש לדשא
מונח אדם המתחפש לאבא
מבטו קבוע בתקרת החלל המתחפש לחדר ילדים
שם חתיכת עץ שמתחפשת לתוכי פורשת כנפיים
החדר חשוך ומבעד לדלת הסגורה תאורת פלורסנט
המתחפשת לאור יום חם משרטטת גבולותיה
בחוץ אשה המתחפשת לאשתו מוציאה מהמקרר
פירות מרמי לוי המתחפשים לאפרסק, תפוח ונקטרינה
שברי יאוש מתחפשים לשיר
גוף ראשון מתחפש לגוף שלישי
ותיאור הפנים מתחפש לתיאור החוץ.
טוב אז זה היה סופו של המשבר הראשון אחרי לידת אלישבע, בתנו השנייה. האמת היא שבשלושת השבועות שאחרי הלידה של אלישבע הייתי פשוט "סופר אבא", עושה הכל בלי בעיות, בלי משברים ובלי נפילות, הייתי בטוח כי מישהו החליף לי את תוכנת ההפעלה במוח, אולי שידרג אותה או לכל הפחות הכניס בה עידכונים, יכול להיות שריחפתי על הורמונים אבהיים. בכל מקרה שלושת השבועות הללו נגמרו בהתרסקות נפשית וגם בהתרסקות גופנית, פתאום משום מקום חטפתי דלקות בעיניים, ניתוח קטן בכף הרגל ופתאום "מכף רגל ועד ראש אין בו מתום". אני לא יודע מה הביא את מה המשבר הנפשי את הגופני או שלהיפך אבל פתאום מ"סופר אבא" מצאתי את עצמי אבא ממש לא משהו. משהו ששכחתי לספר הוא שמאז הלידה של אלישבע אני צמוד לאוריה, הבן הבכור שלנו, ואביגיל אשתי צמודה לאלישבע, מה שאומר ששנינו לא ישנים משהו, ואני באופן אישי מתעורר מדי בוקר ב530. אז גם המחסור בשעות שינה עשה את שלו ואת יום כיפור והשבת שאחריה עברתי בסוג של דיכאון שממש לא הבנתי איך אני מתרומם ממנו. מה שלפעמים יותר גרוע מלהיות במצב מחורבן זה לרצות לא להיות בו, שזה בערך כמו להרים את עצמך באוויר מהשערות של הרגליים. בכל אופן במוצאי שבת אחרי ההשכבה של אוריה התיישבתי ועשיתי את מה שלא עשיתי כבר הרבה מאוד זמן וזה לכתוב שיר, והשיר נכתב (השיר שלמעלה) ויום למחרת אוריה העיר אותי שוב ב530 אבל החלטתי כי אני מצלם ועורך סרט של ההשכמה המוקדמת באייפון עם הIMOVIE (יופי של אפליקציה) וכך בעזרת השקיעה המוחלטת בתוך המצב המצב השתנה לו (עד לפעם הבאה, כי כנראה לא עידכנו לי את התוכנה). לא יודע אם יש לקחים חינוכיים לסיפור אבל לכל הפחות שווה לדעת כי כדאי להתחתן עם מישהי שמכירה במצב בו אתה נמצא וממתינה בסבלנות שהלילה יהפוך ליום והפנים לחוץ.(והפרחים לאביגיל....)
