יסודות הסיפור
הקצר
לפני מספר שבועות התקשרו והודיעו לי כי זכיתי במקום הראשון בתחרות הסיפור הקצר של הארץ. כעבור יומיים התקשרו והודיעו לי כי הזכייה בוטלה בלחץ עורך המוסף שטען כי דמותו בסיפור הושחרה, וחבר השופטות שבחר בי הוחלף בחבר שופטים עושי דברו. מצרף את הסיפור ומקווה לטוב
הוא נכנס לכיתה, שיער הכסף שלו מרצד באורות הניאון. הוא כבר יכול לדמיין ריחות וניל, שקד, וקינמון, העולים ממאפים טריים נוטפי חמאה, ועשרות אלפי מבטים השוזפים את שלושת הסיפורים שזכו ב"תחרות הסיפור הקצר". הוא יודע שגם השנה, לפחות שניים מהם אם לא שלושתם יהיו שלו. מצחיק אותו ששופטי התחרות חושבים שבידם איזה סיפור מאלפי הסיפורים הנשלחים יזכה, כשלמעשה זה הוא שקובע את העובדה הזו כבר מספר שנים. הנוכחים בחדר יושבים בכיסאות בציפייה דרוכה לקראת המפגש המסכם בו יתגלה הסוד האחרון לניצחון בתחרות הסיפור הקצר. כעבור מספר צעדים, בעומק הכיתה, הוא מופתע לגלות את אלרואי חזן יושב בחלק השמאלי של המעגל, נועץ בו עיניים שחורות. הוא מגיע למרכז החדר, שואף אוויר ולפתע נזכר באוויר שלא הצליח לנשום שמונה שנים קודם לכן-
אלרואי חזן, סדנאות הכתיבה ותחרות הסיפור הקצר
הוא נכנס לכיתה, שיער הכסף שלו מרצד באורות הניאון. הוא כבר יכול לדמיין ריחות וניל, שקד, וקינמון, העולים ממאפים טריים נוטפי חמאה, ועשרות אלפי מבטים השוזפים את שלושת הסיפורים שזכו ב"תחרות הסיפור הקצר". הוא יודע שגם השנה, לפחות שניים מהם אם לא שלושתם יהיו שלו. מצחיק אותו ששופטי התחרות חושבים שבידם איזה סיפור מאלפי הסיפורים הנשלחים יזכה, כשלמעשה זה הוא שקובע את העובדה הזו כבר מספר שנים. הנוכחים בחדר יושבים בכיסאות בציפייה דרוכה לקראת המפגש המסכם בו יתגלה הסוד האחרון לניצחון בתחרות הסיפור הקצר. כעבור מספר צעדים, בעומק הכיתה, הוא מופתע לגלות את אלרואי חזן יושב בחלק השמאלי של המעגל, נועץ בו עיניים שחורות. הוא מגיע למרכז החדר, שואף אוויר ולפתע נזכר באוויר שלא הצליח לנשום שמונה שנים קודם לכן-
היו סימנים מוקדמים. חבר טוב אמר לו כי הולכים לכתוב על החדש שלו,
"סקיצות לעתיד". חודשיים קודם לכן הוא פרסם את הרומן אחרי שני ספרי שירה
שלא זכו להתייחסות. למרבה ההפתעה, בזמן שיא נמכרו שבעים אלף עותקים. הוא ואשתו הלכו לארוחת שישי אצל זוג
חברים מהתקופה שעבד בפרסום. הדירה הייתה קווים חדים של זכוכית ופלדה, במגדל מגורים
על המרינה, צופה אל הים. אשתו הלכה למטבח לפטפט עם בעלי הבית ולעזור בהכנות והוא הבין
שאין לאן לברוח, הוציא את "תרבות וספרות" והלך אל החלון הפנורמי שתריסים
חשמליים התכווננו בו באופן אוטומטי. מהמטבח שמע קרעי שיחה -"למדנו את זה שבוע
שעבר בסדנת סושי קוראני אצל אהרוני", "לא ידעתי שיש דבר כזה סושי קוראני"-
אך הוא אל מול דפי העיתון בקושי הצליח לחבר אותיות למילים- "דימויים מנותקים
מהמציאות", "כתיבה לא פרטיקולרית", "הרומן הוא קיטש מונומנטלי ציוני כמו יבוש החולה", וסיום
המאמר שסגר הכל, "מטבע הדברים ביקורות ספרים מקומן ב"ספרים" אך
מכיוון שאי אפשר לקרוא לרב המכר החדש, "ספר", החלטתי כי הביקורת תהיה
במוסף תחת הכובע של "תרבות". תרבות נמוכה היא עדיין תרבות".
בבת אחת גל תיעוב הציף דרך התריסים, ולהקת
עורבים שחורים הסתערה מהשמש וצרחה "קיטש, קיטש". כשהתיישבו לאכול נזכר
בסיפור שסבתו סיפרה לו כשהיה נער. על איך בשעת בוקר מוקדמת הגיע אורי צבי גרינברג
לביקור חברים. על איך אצ"ג הבליג- על הבית הבורגני, על הרכב שחנה מחוץ לבית, על
מנעמי האקדמיה. אבל כשסבתה רעיה הגישה
לסבו ולאצ"ג, לחם אחיד, גבינה לבנה, ביצה קשה ותה שחור, אצ"ג לא יכול
היה לשתוק, הטיח את הצלחת, צרח "השתגעתם!, להגיש לי ארוחת בוקר של
מפאיני"קים!", ויצא בטריקת דלת. גם הוא רוצה לזעוק "השתגעתם, להגיש
לי ארוחת שישי של פרסומאים", אך שותק ואוכל חצי מגש. "הדגים
מעבדו. מה זה טרי שם. טונה כחולה". הסושי הוגש עם בירה יפנית ובעלת הבית
הציעה, "אולי נרים כוסית לאיילי שהשבוע השיק קמפיין בשני מיליון דולר לבירה מכבי. בשביל זה יש
חברים" הבירה נמזגה לכוסיות קטנות, "קנינו בסוף הסדנא קוראים להן סקאזי,
מצחיק שזה אותו השם כמו של סקאזי". הוא ידע שלכוסות סאקה קוראים סקאזאקי, אבל
לא היה לו כוח לתיקונים, חיכה ל"לחיים" כדי להריק את הכוס בבת אחת, ולגלות
לחרדתו שבעלת הבית הרתיחה את הסאקה לטמפרטורה של תה ויסוצקי, מפרשת לא נכון את
ההוראה של אהרוני "וצריך להגיש את הבירה חמה". כשלעס שוב ושוב את בשר הטונה
חשב על הדג היפהפה שהיא הייתה במים, מאות קילוגרמים של שרירים חזקים, רצון חופשי,
עור מכסיף וחלק, סנפיר בצבע כחול טורקיז בוהק, וגוף שלם. עכשיו פירורים מהפלא הזה
נלעסים בתוך הפה שלו עטופים באורז דביק ואצות מסריחות, והלשון כמו תולעת עיוורת
מלאת כוויות ועטופה בריר, מוצצת דימויים של ים ושל עדינות יפנית, מחתיכות בשר מתות.
עלתה בו בחילה, הלשון והגרון בערו מהכוויה, והשמש לא הפסיקה לשקוע ולסנוור בעיניים.
כשהשמש הואילה בטובה סוף סוף לשקוע הוא הלך להקיא בשירותים.
הוא לא הצליח לישון תשעים ושש שעות ברציפות. בלילה הרביעי הפסיק לנסות ועבר לסלון, הדליק את הטלוויזיה, העביר
ערוצים עד שהגיע לסרט תיעודי על צרעה משונה. מול עיניו המשתאות ראה כיצד הצרעה מוצאת מקק שמן, עוקצת אותו בעורף, מחזיקה אותו במחוש
והולכת איתו יד ביד למחילה, שם תטיל ביצה
אחת ותאטום את הפתח. כשהביצה תבקע, הצרעה התינוקת תאכל את המקק בחייו משאירה שלד
מקק מאחוריה.
חושים רדומים מהתקופה בה שירת כקצין ב8200 נעורו בו לחיים. שלושה
שבועות קרא מהבוקר עד הערב גיליונות "תרבות וספרות" כדי לזהות את נקודת
התקיפה. היעד היה מוגן היטב, אלא אם כן היית משורר/סופר/מבקר רב עלילות או לחילופין
משורר/סופר/ פולני/אוזבקי/יווני/סרבי/צרפתי/הומו/מהפכן/חולה עגבת/שחפת מהמאה
השמונה עשרה/תשעה עשרה/תחילת המאה העשרים, לא היה סיכוי לחדור. רק אחרי כמה ימים זיהה
את הפירצה - "תחרות הסיפור הקצר". הזוכה במקום השני בתחרות לפני שנתיים
קיבלה טור ביקורת תרבות במוסף, הזוכה במקום הראשון לפני שנה הוציאה ספר בוסרי בהוצאת
ספרים מכובדת (של העיתון), והזוכה במקום השלישי השנה קיבל את פרס היצירה הצעירה
למרות שכל מה שיצר היה הסיפור לתחרות ושיר שכתב במוסף.
השלב הבא היה ניתוח מדוקדק של הסיפורים שזכו ב"תחרות הסיפור
הקצר", מבחינת מבנה, אורך ותמות. בסוף התהליך ידע מה השופטים והעורך אוהבים
לקרוא, ומה הסוד של סיפור מנצח. את הכל פירמט לתהליך עבודה סדור ומגובש. רצה נקמה,
שהשנה כל הזוכים במקומות הראשונים יכתבו ב"קיטש ציוני".
באותה תקופה עבד כלקטור כדי להשלים הכנסה ותחת ידו עברו כמה כתבי יד שנדחו של כותבים שכתבו בסגנון שלו,
שאילו-מישהו-היה-יושב-איתם-ומדייק-אותם. הוא התקשר לשבעה כותבים שכאלו והציע ללמד
אותם במפגש אחד איך לנצח בתחרות הסיפור הקצר, כדי שיוכלו להוציא לאור ספר משל עצמם.
בערב פסח התברר כי שלושה מתוכם זכו בשלושת המקומות הראשונים. כולם הזכירו אותו בשורות
הספורות המוקדשות לביוגרפיה האישית של הכותבים. אחרי ליל הסדר, ששפע מחמאות
וחיוכים, לראשונה מזה חודשים, הלך לישון רגוע ללילה שלם.
בבוקר שלמחרת התעורר מ 237 טלפונים וסמסים שגיששו אם יש אפשרות להירשם
לסדנת כתיבה שלו. מכיוון שלמעשה לא הייתה לו סדנת כתיבה ענה בנימוס, "מצטער
אבל כל הסדנאות סגורות". כשהצלצול ה238 נשמע נמאס לו, "כן, מעביר סדנא,
נשאר מקום אחד" ודפק מחיר מארץ עוץ, "7650 שח, שנים עשר משתתפים, אחת
לשבוע ,עשרים מפגשים, 4 שעות כל מפגש" התגובה הנלהבת מהצד השני, תפסה אותו לא
מוכן. שתה מים, נשם עמוק וסימס לכל המתקשרים שהתפנה מקום אחד לסדנא שמתחילה שבוע
הבא. בשבוע שאחרי נפתחו 10 קבוצות של "הקלמר", והוא הבין שהוא הולך
לשנות את פני הספרות העברית.
במהלך השנים שכלל את היכולת לזהות משתתפים עם פוטנציאל לכתוב כמותו. לפני
כחצי שנה פתח את השנה השביעית לסדנאות "הקלמר", וכמו תמיד עם תפוסה מלאה
של עשר קבוצות שהתמלאו בחסות תחרות הסיפור הקצר, ורב המכר התורן שהוא מוציא לחנויות
לקראת חג הפסח. בקבוצה התל אביבית של רביעי אחר הצהריים, סבב ההיכרות נפתח כרגיל-"קוראים
לי נטע אייזנברג ואני עובדת במשרד ראש הממשלה. הכתיבה חשובה לי מאז שהייתי ילדה",
"רז שינדלר סמנכ"ל כספים בסטארט אפ בתחום התקשורת, רוצה לפתח את תחום
הכתיבה שהזנחתי בשנים האחרונות", ואז הברומטר צנח ושינוי חד במזג האוויר היכה
בפרצופי המשתתפים, "קוראים לי אלרואי חזן, עד עכשיו
כתבתי שירה אבל הבנתי ש", באמצע המשפט הוא קטע את אלרואי בהינף יד וסימן
למשתתף הבא להציג את עצמו. את שירי הקיפוח והמרמור של אלרואי חזן הוא הכיר מהמוסף
ועכשיו לחרדתו התברר לו כי הוא זה שאמור ללמד את אלרואי לכתוב פרוזה. זה לא מתאים
לו.
בסוף סבב ההיכרות ביקש שיכתבו קטע קצר שיש בו רגש ואחרי שסיימו ביקש מאלרואי
להקריא ראשון. אלרואי לא איכזב וסיפק סיפור על אמא שמתה מסרטן בגלל הקרנות נגד
גזזת ועל הבן שלה שקשה לו וכואב לו וממורמר לו. כשאלרואי סיים הוא התחיל את המשוב "תנגבו
את הדמעות אם אתם רוצים שיקשיבו לכם". הוא התרומם מהכיסא וניגש אל הלוח
מאחוריו "אתם לא הולכים לכתוב על" והתחיל לכתוב במהירות, "סרטן,
שואה, מלחמת יום כיפור, התעללות מינית במשפחה, פיגועים, מחסומים, מערכות יחסים
הומולסביות בברלין בלי פאנצ', עובדים זרים, וקיפוח עדתי אכלו לי בלעו לי שתו לי"
אלרואי הרים יד ושאל, "למה?", "למה?, כי זה מכבה את הקוראים ולא
נעים להם לקרוא ולא מעניין". אלרואי התחכם בניגון של חית ועין "אני לא
ליצן מזדיין, מי שרוצה לצחוק שילך להופעה". "אתה מוזמן לכתוב
איזו כתיבה שאתה רוצה, מי שבא לכאן, בא כדי לכתוב טוב. מי שזה לא מתאים לו מוזמן לעזוב".
אלרואי לא הבין את הרמז והמשיך להגיע למפגשים בקביעות, כותב סיפורים
על דיכוי, אפליה, ומהפכה כאילו הוא איזה מלקולם איקס תימני. כמה שבועות אחרי תחילת
הסדנא הודפס בעמוד הראשון של המוסף עוד שיר אפליה מתבכיינת ובתחתית השיר היה כתוב שחור
על גבי שחור באותיות של עזות מצח, "אלרואי חזן, משורר, 28, לומד כתיבה בסדנת
הקלמר". בפגישה שאחרי אלרואי נכנס לכיתה בצעד קל, ושאל בשחצנות "מה המצב
אחויה?" עם מבטא כזה שהוא התבלבל לרגע וחשב שהוא שאל אותו לשלומו
בערבית. באותה הפגישה הסביר לכיתה שצריך לדמיין את הקורא אליו כותבים ולנסות לשכנע
אותו להתחיל ולקרוא את מה שכתבת ובשביל זה צריך "לחזר" אחרי הקורא. ואז
נשמע הקול, והחית והעין והז.י.ן לא הותירו מקום לספק, "אתה לא חושב
שזה מגעיל?, לקלוע לטעם של איזה קורא מזדיין, מה אני זונה?",
"ההנחיה לא קשורה אליך, לך כבר יש קורא שפגעת לטעם שלו", אלרואי לא היסס
לרגע " אבל לא כיוונתי לו לזין, תהיה בטוח".
בכל מפגש היה מגלה למשתתפים עוד סוד לכתיבה מנצחת בתחרות הסיפור הקצר.
במשך הסדנא הוא יישר את הכותבים לכתוב בסגנון שלו. הטכניקות התפתחו במשך שנים-
להקריא את מטלות הבית "המצטיינות", להחמיא למי שכותב בסגנונו, להיות קשה
עם מי שכותב איך שבא לו, וכל הזמן לחזור ולטעון כי הוא לא מטפח סגנון כתיבה מסויים.
גם הפעם כולם יישרו קו. כולם חוץ מאלרואי חזן. הפגישה השתיים עשרה הייתה טובה
ועסקה בהומור ובכתיבה לא מחנכת. אחרי שהזמן שניתן לתרגיל הכתיבה נגמר התחיל סבב
הקראה. גם אלרואי הקריא בתורו "כבר חושך בחוץ והוא עומד לסיים את הפגישה. זו
השנה החמישית שהוא מנחה סדנאות כתיבה והאמת שנמאס לו. לשמוע שוב ושוב תיאורים
מילוליים של מה שהיו יכולים להיות חיים. אבל
בינתיים מתפרנס. כמו כבאי שרואה יער בוער ובלי לספר נהנה מהלהבות
ומהאופק האדום". כשאלרואי סיים להקריא, הנוכחים לא הביטו בכותב אלא במנחה,
לראות מה הקברניט יעשה עם המרד על הסיפון, מצפים לשמוע התנצלות נוסח "בסדנא
שלנו זה ממש לא ככה". אבל הוא שתק. העלבון והבושה והרצון להצטדק לעומת המבט
בברווזון שכתב אמת שהוא לא יכול להתכחש לה. הוא נעמד וניגש אל הלוח. "אתם לא
הולכים לכתוב כתיבה ארס פואטית. מעשה הכתיבה וכתיבה על מעשה הכתיבה הם נושאים שאם
תכתבו אותם בצרפתית אולי זה יעבוד. בעברית זה פשוט לא עובד, ואל תשאלו למה".
יומיים אחרי הפגישה פורסם בעמוד
הראשון של המוסף מאמר ביקורת מאת פרופסור
לספרות מבן גוריון אודות שירתו של אלרואי. הפרופסור לא חסך בעלבונות ותחת הכותרת
"שירה בורה" נכתב, "זה לא שירה זה פלקט פואטי", הפרופסור ציין
כי הטעויות הדקדוקיות בשירים הן מעבר לחירות המשורר ונמצאות כבר בבית הכלא של
הבורות וטמטום החושים. הוא קרא ולא ידע אם ללעוג לאלרואי או לרחם עליו. הוא תיאר
לעצמו שמשהו מעין זה יקרה. יותר מדויק, הוא אולי קיווה שמשהו מעין זה יקרה גם
לאלרואי- להרים על מנת לרסק. ריאליטי של גלדיאטורים חדי לשון ועבי זגוגית בהשתתפות
עשרות אלפי אנשים שצופים בזירה מכורסאות השבת שלהם- מבקר שישפיל משורר שילעג לסופר
שיפרגן לעורך שיאיים על מוציא לאור. הוא כבר חיכה ליום רביעי לראות את הטווס מרוט
הזנב הצבוע כולו בחמישים גוונים של שחור.
אבל אלרואי לא הגיע למפגש הבא, ולא לזה שאחריו וגם לא לזה שאחריו.
למרבה ההפתעה זה לא שימח אותו. המפגשים היו יבשים, נטולי לחלוחית של "חית" ו"עין", והשורש ז.י.ן
על הטיותיו השונות דמם.
המפגש האחרון של הסדנא היה מפגש בו היה מגלה למשתתפים את אחד הסודות
המרכזיים לכתיבה טובה ולניצחון בתחרות ואולי את החשוב שבהם. מאלרואי כבר התייאש, והנה, למרבה
ההפתעה, למפגש האחרון אלרואי הגיע, והוא חי ויושב מולו, יחד עם כל שאר הנבחרים.
הוא מביט במשתתפים דקה ארוכה, "כל שנה זוכים שניים אם לא שלושה מבוגרי הסדנא
בתחרות הסיפור הקצר, ועד היום כמעט ארבעים מבוגרי הסדנא פירסמו ספר. אתם בטח שואלים
מה הסוד, אז הסוד הוא לא ממש סוד. מי שיפתח את הרעיון שלו לתחרות יוכל במשך שלושה
חודשים, עד להגשה של הסיפור, לשבת כל יום כל היום ב"קפה קינמון" בבן
יהודה על חשבוני. ומי שינצח או תנצח בתחרות תתקבל לעבודה בסדנאות הקלמר כמנחה".
הסוד הגלוי והישן עוד מימי "חדר משלך", כל מה שצריך זה זמן מקום ופרנסה.
ימאים בלב ים סוער לא צריכים את כל הים מואר, רק מגדלור עם אור יציב בכניסה למפרץ. כל חברי
הקבוצה מחייכים בהוקרת תודה אך פתאום נשמע הקול, ואותה החית והעין ואותו שורש
ז.י.ן בניגון תימני מתחכם נשמעים לו כמו פעמוני אזעקה "ואם אני לא רוצה לגשת
לתחרות המזדיינת.
רק רוצה לעבוד על ספר משלי. אני גם יכול?". המבטים ננעצים בו, מחכים
לראות איך יגיב אבל הוא לא היה צריך לחכות למבטים, משהו בתוך תוכו מתקומם במילים
שהוא לא רגיל לחשוב, "מה זה כל כפיות הטובה הזו, למה הוא בן זונה מניאק"
הוא שותק ואז אומר בקול רם "עלי, יא חרא מזדיין", ה"עין"
עפה מהגרון, ה"חית" חתכה את החך, והז.י.ן זינקה מבלי שהתכוון. ציפור לא צייצה, שור לא
געה, זבובים נפלו מהתקרה המומים ורחש חבטתם נשמע היטב בשקט העמוק שהתפרש בחדר בעוד
החית העין והז.י.ן מהדהדים וחופרים בקירות החדר. לא יכול היה לחשוב על סיום פחות
חגיגי מזה, אבל זה מה שיש ומשתתפי הסדנא עוזבים את החדר כאילו הם לא ראו את
הקולות, מנסים עם פנים של תודה לרמוז לו שהם אתו. בסוף רק הוא ואלרואי נשארים. "אני
לא מבין. למה באת?", "התחרות
בכלל לא מעניינת אותי" אלרואי אומר בשקט. מופתע הוא שואל "אז למה באת?".
הזבובים על הרצפה מתעוררים מעלפונם וחוזרים לשוטט על הרצפה, ואלרואי עונה,
"בגלל סקיצות לעתיד. כשקראתי את הספר אמרתי לעצמי שאני חייב לכתוב ככה וחשבתי
שאולי". הוא רוצה לומר לאלרואי כל מיני דברים אבל שותק, ואלרואי קם ועומד
ללכת, בשנייה האחרונה הוא אומר לאלרואי, "אולי כדאי שתשתתף בתחרות", אבל
אלרואי מחייך חיוך עצוב, "אני נמצא שם על תקן, והעורך זה זה שבוחר,
אבל אולי תכתוב אתה. כלבים אחרים יכולים להשתין, אבל אתה לא צריך ללקק להם בגלל
זה את התחת".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה