שיר מוצאי שבת

פנים. גבעת יערים. לילה.

על שטיח המתחפש לדשא
מונח אדם המתחפש לאבא
מבטו קבוע בתקרת החלל המתחפש לחדר ילדים
שם חתיכת עץ שמתחפשת לתוכי פורשת כנפיים
החדר חשוך ומבעד לדלת הסגורה תאורת פלורסנט
המתחפשת לאור יום חם משרטטת גבולותיה
בחוץ אשה המתחפשת לאשתו מוציאה מהמקרר
פירות מרמי לוי המתחפשים לאפרסק, תפוח ונקטרינה

שברי יאוש מתחפשים לשיר
גוף ראשון מתחפש לגוף שלישי
ותיאור הפנים מתחפש לתיאור החוץ.

טוב אז זה היה סופו של המשבר הראשון אחרי לידת אלישבע, בתנו השנייה. האמת היא שבשלושת השבועות שאחרי הלידה של אלישבע הייתי פשוט "סופר אבא",  עושה הכל בלי בעיות, בלי משברים ובלי נפילות, הייתי בטוח כי מישהו החליף לי את תוכנת ההפעלה במוח, אולי שידרג אותה או לכל הפחות הכניס בה עידכונים, יכול להיות שריחפתי על הורמונים אבהיים. בכל מקרה שלושת השבועות הללו נגמרו בהתרסקות נפשית וגם בהתרסקות גופנית, פתאום משום מקום חטפתי דלקות בעיניים, ניתוח קטן בכף הרגל ופתאום "מכף רגל ועד ראש אין בו מתום". אני לא יודע מה הביא את מה המשבר הנפשי את הגופני או שלהיפך אבל פתאום מ"סופר אבא" מצאתי את עצמי אבא ממש לא משהו. משהו ששכחתי לספר הוא שמאז הלידה של אלישבע אני צמוד לאוריה, הבן הבכור שלנו, ואביגיל אשתי צמודה לאלישבע, מה שאומר ששנינו לא ישנים משהו, ואני באופן אישי מתעורר מדי בוקר ב530. אז גם המחסור בשעות שינה עשה את שלו ואת יום כיפור והשבת שאחריה עברתי בסוג של דיכאון שממש לא הבנתי איך אני מתרומם ממנו. מה שלפעמים יותר גרוע מלהיות במצב מחורבן זה לרצות לא להיות בו, שזה בערך כמו להרים את עצמך באוויר מהשערות של הרגליים. בכל אופן במוצאי שבת אחרי ההשכבה של אוריה התיישבתי ועשיתי את מה שלא עשיתי כבר הרבה מאוד זמן וזה לכתוב שיר, והשיר נכתב (השיר שלמעלה) ויום למחרת אוריה העיר אותי שוב ב530 אבל החלטתי כי אני מצלם ועורך סרט של ההשכמה המוקדמת באייפון עם הIMOVIE (יופי של אפליקציה) וכך בעזרת השקיעה המוחלטת בתוך המצב המצב השתנה לו (עד לפעם הבאה, כי כנראה לא עידכנו לי את התוכנה). לא יודע אם יש לקחים חינוכיים לסיפור אבל לכל הפחות שווה לדעת כי כדאי  להתחתן עם מישהי שמכירה במצב בו אתה נמצא וממתינה בסבלנות שהלילה יהפוך ליום והפנים לחוץ.(והפרחים לאביגיל....)

"מסע לכיפור"- פרוייקט דוקומנטרי לחודש אלול

במשך אלפי שנים ליהודים בכל רחבי העולם חודש אלול היה זמן מיוחד על לוח השנה. זמן של בקשת סליחה, וידוי, חרטה והתקרבות לאלוהים ולחברים. בעשורים האחרונים נראה שמשהו נשכח, הסליחות של חודש אלול הפכו לאירועים פולקלוריסטיים של קומץ מנייני זקנים היושבים בבדידותם בבתי כנסת מוכי אור ניאון כשחבורות מטיילים מצלמים אותם מבעד לסורגי החלונות.

אם פעם הייתי כותב על זה שירים, השנה אני רוצה לצאת למסע קולנועי דוקומנטרי נסיוני על מנת להבין מה היה קורה אילו היינו מתייחסים לחודש אלול כאל זמן מהותי של אפשרות לסליחה.

לצערי קרנות הקולנוע בישראל לא ערוכות לעזור להרים פרויקטים דוקומנטריים באוויר בזמן קצר ולכן לשמחתי האילוץ דחף אותי להיות מדוייק ומינימליסטי. 

המתכון ל"מסע לכיפור"

מצרכים:

3-7 דמויות שמחפשות סליחה (או יותר)

אייפון ביד (או גלקסי)

וסיפורים טובים (אין אופציה אחרת)

אופן ההכנה:

במשך כל חודש אלול ועשרת ימי תשובה, הדמויות שישתתפו בפרויקט יתחייבו לקום כל בוקר בארבע בבוקר וללכת לסליחות- לא משנה מה היחס שלך לתפילה ולאלוהים. בנוסף כל אחת מהדמויות תצטרך לבחור דמות/נושא איתו היא תתמודד בעניין של בקשת/הענקת סליחה. זה יכול להיות המשפחה, הגוף , הבן זוג וכו' וכמה שיותר אתגרים בדרך ליום כיפור, ככה יותר טוב...

כל התהליך הזה יתועד על ידי המשתתפים עצמם בעזרת מכשירי הסמארט פון תוך כדי ליווי צמוד שלי. במוצאי יום כיפור המצלמות יכבו את עצמן ומלאכת העריכה תתחיל מתוך ניסיון להבין "מה המקום של חודש אלול בחברה היהודית של שנת 2012".

למרות עניין המינימליסטיות הפרויקט עדיין צריך עזרה.  אפשר בכמה דרכים:

אם יש לך סיפור טוב וסמארט פון  ורצון להשתתף בפרוייקט .

אם יש אפשרות לתמוך עם עזרה טכנית וציוד.

אם יש אפשרות לתמוך כלכלית בפרוייקט.

אם יש אפשרות להעביר את הקישור הזה הלאה.

אשמח מאוד להתעניינות ולתמיכה, יש לנו רק עוד שבוע לתחילת חודש אלול, אין זמן...

הטלפון שלי - יוחאי 0546234214

המייל yochaihadad@gmail.com

זה רק בדמיון- שיר בתהליכי כתיבה

כמה מילים לפני השיר. לפני מספר ימים חלמתי חלום של סוף עולם. מאות מטוסים ישראלים ממריאים לתקיפה ולא חוזרים כששמיים שחורים מסתירים את אזור המרכז. אני לא רגיל לזכור חלומות אבל את החלום הזה לא יכולתי לשכוח, מה שמוזר על הרקע שכל הספינים על אירן לא ממש מעניינים אותי. החלטתי לכתוב את השיר בבלוג שלי. הוא עוד ישתנה במהלך השבועות הקרובים. אפשר להציץ בו מדי פעם ולראות איך הוא מתבשל. פעם ראשונה שבישול של שיר שלי קורה בפומבי. מקווה שהחוויה תהיה טובה. עולה לאוויר לראשונה בצום תשעה באב, אולי זה מדויק.

זה רק בדמיון

זה רק בדמיון שהיינו חזקים
וכל מטוסינו שבו בשלום לבסיסם
זה רק בדמיון שלרגע חשבנו שאנחנו או הם

זה רק בדמיון שחשבנו שהמבט יספיק
ויספיקו קורדינטות לוויניות מערביות
לשרטט מפה בטחונית על מרחב מזרחי
זה רק בדמיון שלחשנו לעצמנו אל מול ערימות האפר והאבק
"הפעם זה באמת כוחי ועוצם ידי" ו"לעולם לא עוד"
שהתבלבלנו בין גרמנית ערבית ופרסית

זה רק בדמיון שבר כוכבא היה משיח
וכבר שכחנו איך הדלתות היו מבעתות את עצמן
ומשהגופה של אבשלום צמחו שני עצי תמר
כשבאוגנדה נחתו באישון לילה מטוסים

זה רק בדמיון שהיינו חגבים.

מחיר הכיבוש

אתמול ישבתי עם אביגיל אשתי ועם זוג חברים בבית קפה בבית זית. לא יודע איך זה עלה אבל פתאום נזכרתי בארוחת ערב מלפני כמעט שלושים שנה. ממול ביתי גרה משפחת גרינבלט ולהם בת בשם ראומה. ראומה הייתה האהבה הראשונה של החיים שלי. אני לא זוכר הרבה ממנה אבל אני זוכר מספיק, איך היינו מסתובבים כל היום ביחד, צוחקים ומשחקים. אחרי מספר חודשי היכרות (אם אתה בן 4 אז כל חודש זה כמו שנה) החלטתי להזמין את ראומה לארוחת ערב בבית של ההורים שלי וגם שתבוא לישון אצלנו בבית. אני מוכרח לציין כי פיתחתי ציפיות, אבל כגודל הציפיות. ראומה הגיעה לארוחת הערב בבית הורי עם פיג'מה ואחרי מקלחת, אבל כשהיא התיישבה לאכול התברר כי האוכל לא לרוחה, לא היה שוקו, והיא רצתה לאכול ביצה קשה ולא חביתה וכמעט כל דבר שההורים שלי הציעו לה היא סירבה. בבית של טוניסאים לא הולכים לישון בלי לאכול, אז היא שולחה בחזרה לביתה, ואני עדיין זוכר את אחי הגדול מסביר מחוץ לבית שלה מה היא צריכה להגיד להורים שלה שהיא אכלה/ולא אכלה.
למה מחיר הכיבוש?, כי לא הרבה זמן אחר כך ההורים שלה עברו לגור בגוש קטיף, ובמחזור שלי במרכז שפירא נשארנו שבעה בנים ובת אחת, שעשו לה די הרבה צרות כי היא הייתה הבת יחידה, עד שהקפיצו אותה כיתה ואנחנו נשארנו ללא בנות בכלל. חוץ מהגעגוע שלעיתים תוקף, לפעמים בשולי התודעה מרצדת לי המחשבה. מה היה קורה אם היא לא הייתה עוברת לגוש קטיף? או אם גוש קטיף לא היה קיים?. אולי הייתי לומד לתקשר באופן טיפה יותר חברותי עם בנות ולא מתאהב סדרתי מרחוק?, ואולי היא הייתה מתי שהוא נשארת לישון אצלי וגם אוכלת ארוחת ערב?, ואולי לא היינו מתפנים מגוש קטיף?, ואולי לא היו הדברים מעולם?. ולמה אין דוחות ב"בצלם" על מחיר הכיבוש- לבבות שבורים של ילדים דתיים עם עיניים חולמניות שנשארו לחלום בהקיץ בתוככי הקו הירוק?.

כביש 443 ועוד כמה הזיות של לילה

טוב, אז הימים והלילות מתחממים, מיום זיכרון ליום העצמאות ועוד שנייה יום ירושלים ואני אנא אני בא. ביום שלישי האחרון נסעתי מהעבודה לכיוון ירושלים. על מנת להגיע לירושלים צריך לעבור דרך כביש 443, כביש שחותך את הדרך בין ירושלים לתל אביב באזור רמאללה ובנימין. הכביש כולו זרוע נוכחות צבאית, ג'יפים, מחסומים, בטונדות, כבישים צדדיים שמיועדים לפלסתינאים בלבד, אנדרטאות לישראלים שנרצחו בדרך ועוד ועוד. שמתי דיסק שהכין  חבר , ונקרא "sleep time" ובו שירים שצרב על מנת להרדים את ביתו הקטנה. אחרי שעברתי את מחסום מכבים לא ספרתי אפילו 5 דקות ונשבע לכם שנכנסתי לעולם של הזייה-  פנסי ביטחון צהובים, אורות אדומים למניעת התנגשות מסוקים על גבי מצודות בטון, ומוזיקה ישראלית לשנת לילה שנבחרה ביד אמן- הכל התחבר לחלום מעורפל ואני שייטתי בגובה מטר מעל פני האדמה.
כשהגעתי למחסום מחנה עופר ונכנסתי לאזור ירושלים, חשבתי לעצמי שיום יבוא ונתעורר.
שלפתי את האייפון ואני מקווה שאצליח לשתף גם אתכם בחוויה. שימו לב לסרטון שלמעלה ותראו איך אור אדום על גבי מצודת בטון פקח עלי את עינו ולא הפסיק להסתכל עלי.

בסרטון שלמטה שימו לב לאורות שיוצאים מתוך הכביש ומתוך קו ההפרדה המקווקו. מחזה של פעם בחיים, לא מבטיח לכם.

"פנים. יום. זיכרון" הסיפורים שמאחורי הסרטים

כבר כמה שנים שביום הזיכרון אני צופה באופן פסיבי בסרטי נופלים ולא מבין מאיפה תחושת אי הנוחות מגיעה. לפני כשנה התחושה התבהרה למחשבה שאי הנוחות מקורה בהבטה בסיפורי חיים שלא נוגעים לחיים שלי, אלא הם  מעין דיווח על אדם מת. לטעמי הסיבה לאותה אי נגיעה היא שסיפורי הנופלים מתורגמים לשפה קולנועית, על ידי יוצרי הסרט שהם לרוב קרובי משפחה או חברי משפחה, שלא יודעים לעשות את התרגום נכון. אז אנחנו שומעים קריינות של חבר על רקע של תמונות מהאלבום המשפחתי, ונשמע שיר עצוב על רקע של תיאור הקרב האחרון. אבל אז מה? מה המשמעות שאני נושא לחיים הפרטיים שלי מאותו אובדן ומאותו סיפור על אובדן.
החלטתי לנסות ליצור פרוייקט אחר, פרוייקט אשר יביא את סיפור החיים של הנופלים ואת משמעות אינאותם דרך סרטון אנימציה קצר שיעבור דרך כל עורלות הלב הווירטואליות שמקיפות אותנו. לשמחתי מצאתי בבית אביחי  שותף לדרך והם מסרו את הסיפורים של הנופלים שהבאתי ליוצרים מוכשרים. תוך כדי תהליך העבודה התבקשתי לכתוב מספר מילים על הנופלים לאתר של בית אביחי, ואכן כתבתי, אך כששלחתי את הסיפורים נאמר לי כי "הכל טוב ויפה אבל הסיפורים ששלחת לנו הם על עצמך, לא מתאים, בבקשה מחדש". האמת היא שהתחושה הראשונית שלי הייתה תמיהה, אבל כשקראתי שוב את הסיפורים ראיתי כי אכן הסיפורים הם עלי. זה היה יכול להיות די מביך אבל נראה שבאיזו שהוא מקום זה רק מבהיר את עוצמתם (ובכלל מהו סיפור טוב אם לא סיפור בגוף ראשון...) . אז בבית אביחי פרסמתי את הסיפור הרשמי על הנופלים אבל החלטתי שאני כן אפרסם את הסיפורים שלי, כאן בבלוג האישי והפרטי שלי, ואתם מוזמנים ומוזמנות לקרוא את הסיפורים על המפגשים וההיכרות שלי עם הנופלים.
לסיום תודה רבה ליטבת ולירן מבית אביחי, לליאב שליווה ויצר, וליוצרים של הסרטונים שחר, רונן, נדב, סיון,עינב יעקב אמיר ונחמן. (קרדיטים מלאים בהפניות לאתר...)

כמו שתראו הטקסט הוא כולו קישורים, לחיצה על שם הסיפור ואתם באתר של בית אביחי. אשמח לתגובות.
מי שרוצה לדלג על שלב הסיפורים שלי מוזמן להיכנס ישר לאתר של בית אביחי

יובל גליק- להתפייס עם הכנרת.

לנער דתי בישיבה תיכונית, שנת 1994 הייתה שנה לא קלה, תהליך אוסלו איים על שלמות הארץ , אוטובוס בקו 5 התפוצץ בפיגוע התאבדות ראשון מסוגו, נחשון וקסמן נחטף, התברר לי כי ראש הממשלה הוא שיכור ואמא של שמעון פרס ערביה.
ואני בסך הכל הייתי חמשוש בישיבה תיכונית שהייתה רחוקה מאוד מאמא ואבא שלי, גרוע בלימודי גמרא ולא מבין מה רוצים ממני במתמטיקה, אאוטסיידר נצחי ללא חברים.

בעצם היה לי חבר אחד, קראו לו יובל גליק והוא נהרג שנתיים קודם בהתרסקות מטוס הפאנטום שלו אל תוך הכינרת
למזלי, אמא שלו, רחל, הוציאה ספר זיכרון בשם "לכל אדם" שהורכב מתצלומים שיובל צילם ומשירים משובחים של משוררים ישראלים וכך דאגה להיכרות ביננו
בכל שיעור גמרא שנוא, בכל שיעור מתמטיקה מיותר, בכל רגע של בדידות, היה לי לאן ללכת, למדף הספרים בספרייה המאולתרת בחדר קטן וזנוח ושם לצלול לתוך עולם שהתפללתי וקיויתי שיום אחד יהיה שלי:
קורס טיס, טיולים בסיני, אהבות ראשונות, חבר'ה, מדורות ונופי מדבר רחוקים
רציתי ללכת בדרכיו של יובל אבל לצערי לא זכיתי, את המיון הראשוני (!!!) בלשכת הגיוס (!!!) לקורס טיס לא עברתי, מהישיבה עפתי בכיתה י' וחבר'ה לא היו, האהבה הראשונה שלי תצטרך לחכות לאמצע שנות העשרים, עשן מדורות לא שאפתי, ונופי המדבר עדיין רחוקים (אם כי לסיני בגיל 27 ירדתי פעם אחת לסוף שבוע)
היה נראה שאני ויובל כבר במקומות שונים בחיים ולעולם לא ניפגש
אבל אז קרה הנס
זוג חברים שיצא לטיול ארוך בחו"ל פיזר את ספריו בין החברים השונים לצורך משמורת ואני קיבלתי אחריות על ספרו של יובל 'לכל אדם'
כעבור כמה ימים התחיל להתרוצץ בראש שלי שבר הפסוק "אסק שמיים" ולא הפסיק לנקר
חיפשתי אחר מקורו והגעתי לפרק קל"ט בתהילים ככל שהלכתי וקראתי בפרק הבנתי כי זה בדיוק הפרק שמדבר על מותו של יובל
אחוז בצמרמורת כתבתי שיר בעקבות החוויה ושלחתי לאימו של יובל, רחל
במכתב חזרה היא סיפרה לי על אנשים שונים שממשיכים לפגוש את יובל מאז מותו באופנים שונים והבנתי כי אני לא היחיד
ושדברים מופלאים קורים במקומות הנסתרים מהעין
לגבי הסיפור של הנסיעה לכינרת שמופיע בסרט, נחשפתי אליו בראיון רדיו ששמעתי "במקרה" (והוא גם מופיע בספר "להיות אמא") ואז הבנתי את הקשר של יובל לאהוד בנאי
השיר שרחל שמעה בתצפית מפוריה ופייס אותה עם הכנרת היה השיר "האור הראשון"
לסיום אני רוצה להביא שיר שיש לי חשדות שנכתב בעקבות מותו של יובל (אם כי זו השערה בלבד)

ראובן גבריהו- סלט ירקות ישראלי

הסיפור של שרי אנסקי אודות אחיה  ראובן גבריהו, סלט הירקות של יום כיפור, והמילים האחרונות שאמר לה היו למעשה אבן הפינה לפרוייקט "עד חמש דקות זיכרון",
ולא בכדי.
הסיפור היה כל כך חזק עד שהרבה זמן אפילו לא ידעתי מה שמו המלא של אחיה של שרי, אלא הסתפקתי בלספר את הסיפור.
אךהפרוייקט יצא לדרך ואיתו גם מסע החיפוש שלי בעקבות "סלט ירקות ישראלי " ובעקבות ראובן גבריהו
אז מה גיליתי?
גיליתי כי הסיפור אשר במקור הופיע בספרה "אוכל" (וכנראה לא קיים בספריית כרמיאל, גם את זה גיליתי) התגלגל בדרכי הרשת החמקמקות עד פורומים חרדים תחת הכותרת "פתח לנו שער בעת נעילת שער"
גיליתי כי ישנו סיפור נוסף אודות הנסיעה הראשונה של משפחת גבריהו לקבר הזמני של ראובן בקיבוץ בארי, סיפור שקושר געגוע וחמין
אבל הדבר המשמעותי ביותר שגיליתי היה סיפור חייו של ראובן כפי שנכתב באתר יזכור
במעט מילים בעברית של פעם, עם תמונת שחור ולבן דהוייה, נפרשה דמותו
ואלמלא היתה זו קלישאה עוד הייתי חושב שבאמת אלוהים לוקח אליו את הטובים ביותר ומשאיר אותם לנוח,
בהר הרצל, אזור: ה,חלקה: 4שורה: 1קבר: 17
לבד.
ולמשפחה- הורים, אשה בת אח ואחיות- מעניק זיכרון
וסיפור להתגעגע.


יצחק נתנזון- "זיכרון ילדות"

את הסיפור על יצחק, איזו, נתנזון לא אני בחרתי. הוא נבחר ונמסר לסטודנטים מוכשרים במוסררה תחת הליווי של ראש המחלקה לאנימציה, ליאב צברי, כשאני בניו יורק. לשמחתי הרבה כשהתקשרתי לירון נתנזון, הבן של איזו, התברר לי כי ירון אפילו כתב תסריט על המפגש האחרון עם אביו. זה שימח אותי כי כיוצר ותסריטאי אני כל כך מבין את הפער שבין התסריט הכתוב לבין התוצר "הממשי" שמפיקים ממנו. כשליאב, שהיה היועץ האומנותי של הפרוייקט וגם עבד באופן ספציפי על הסיפור הזה עם תלמידים שלו ממוסררה, שלח את הסרטון, הוא הזכיר לי שיר שכתבתי על הקשר בין המשחק בחיילי צעצוע לבין השכול, ושנכתב אחרי ששמעתי קריאות שופר לקראת הימים הנוראים.

ראו אד תלולה
מהרו עצי עולה
יחד באהבה כלולה

ישרו בערבה מסלה

                               (אם אפס רובע הקן, רבי אפרים מרגנשבורג)

הכנות לקראת ראש השנה.ירושלים. תש"ע

בשעה מאוחרת צפיתי בתמונות התרסקות מטוס F16 בהר חברון לפתע נשמעו  תקיעות שופר חוזרות ונשנות, שכן התאמן לקראת תפילות ראש השנה, באחת הבנתי את פסוק השיר "פחד סתום נפקח בעורפי".

רָאִיתִי שַׁעֲטַת אַיָּל אֶל תּוֹךְ הַסְּבַךְ-מִשְּׁמֵי הַר חֶבְרוֹן

אֵד תְּלוּלָה בִּשְּׂרָה  עַל הַר נִבְחַר

הַמַּסָּע לְמוֹרִיָה לֹא מֵעַכְשָׁו-אָב נוֹתֵן לִבְנוֹ חַיָּלֵי צַעֲצוּעַ

שֶׁיִּגְדַּל לְבַקֵּשׁ אֲהָבוֹת  נִפְלָאוֹת מֵאַהֲבַת נָשִׁים

חַיָּלִים בְּחִבּוּק גַּבְרִי-וְהִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים

זוֹ אוֹתָהּ אַהֲבַת אֱלֹהִים  בַּקָּשַׁת פְּרִיצָה אֶל הַמֵּעֵבֶר-

טִיּוּל אַחֲרֵי צָבָא, גלגל"צ, רֶכֶב לִיסִינְג לָבָן,

בַּיִת בְּמּוֹדִיעִין, שְׁלֹשָׁה יְלָדִים

מְחַפְּשִׂים עֲצְמוּתוֹ בַּשָּׁמַיִם, בַּגְּבוּלוֹת,

נְקִיִּם  מֵאִשָּׁה

וּמְחַכִּים לָמִפְגָּשׁ-

כְּכוֹכָב בֹּקֶר צוֹנֵחַ, בַּבְּעֵרָה וּבְחֶנֶק

מוּל אִמָּא, הַמְּמַשֶּׁשֶׁת יְרִיעוֹת תְּעוּקָה

צוֹפָה וְאוֹמֶרֶת

עַכְשָׁו

הוּא

בָּא,

עַכְשָׁו

הוּא

בָּא,

עַכְשָׁו הוּא כְּבָר בָּא

מי מבקר לי בבלוג?חשדות כבדים ללא צל הוכחה

מאז שפתחתי את הבלוג אני מדי פעם סופר את הפעמים שנכנסו לי לבלוג. הגעתי ל160 כניסות. באורח פלא אין תגובות בבלוג.
מתחיל לקנן בראשי החשד כי המבקרים היחידים הם רובוטים חישוביים שבולשים לי אחרי המילים כדי שאחר כך אפשר יהיה למצוא את המילים במנועי חיפוש.
מעניין אם לרובוטים שמחפשים אחר מילים יש נקודות עונג. כאילו אם הם פתאום נתקלים במילה "סניקה", או "מומעד", האם איזו שהוא מיתר בליבם זע?. מכיוון שאני לא מבין במחשבים  אין לי מושג מי עובר לי עכשיו על המילים ומי מתרגש, ומי לא. ומי אמר שרובוטים לא יכולים לכתוב תגובות?. בכל מקרה הפוסט הזה הוא מיקרו פוסט. לקראת יום הזיכרון אני הולך לפרסם פוסט מורחב. אני ממש מקווה שיהיה שווה לחכות. בנתיים אני מכריז בזאת על תחרות לא נושאת פרסים בין קוראי הבלוג האנושיים. מי שיכתוב בתגובה לפוסט זה מילה יחידה אשר איננה מופיעה ברחבי הסייבר ותעלה בחיפוש במנוע החיפוש רק בבלוג זה יקבל/תקבל שיר פרי עטי עם הקדשה מיוחדת. המילה חייבת להיות עם משמעות כי אחרת מה עשינו. אולי נחכים את הרובוטים ויום אחד גם הם יצאו להפגנות ברוטשילד.

על נוער מחובר, נוער בסיכוי וקולנוע חברתי

אף פעם לא ראיתי את הצד החברתי כצד החזק שלי, לא רק בשל מגבלות אובייקטיביות ביכולת החברתית (הירודות מאוד יש לומר)אלא גם כבחירה מודעת. לשמחתי לפני כחצי שנה הדברים השתנו באופן דרמטי עם תחילת העבודה שלי בהדרכת נערים במרכז "עוז לעמו".

לפני כשנה צילמתי סרט תדמית עבור משרד הרווחה ומשרד החינוך. במהלך הצילומים לסרט הכרתי את חנה גן, מפקחת אזורית של משרד הרווחה שעוסקת בתחום של נוער בסיכון, בסוף יום הצילום ניגשה חנה ואמרה "תשמע, יש בך משהו שיכול להתאים לנו, הייתי רוצה לשלב אותך בעבודה עם הנערים שלנו",  הסכמתי בחפץ לב ולו לניסיון. אחרי מספר חודשים של התארגנויות לוגיסטיות התחלתי את העבודה עם קבוצת נערים ממשפחות חרדיות אשר בוחנים את מקומם במרכז לנוער "עוז לעמו"- חיפוש, שאני חייב להדגיש מתרחש בתוך מסגרות הקהילה ומתוך תמיכה וראייה רחבה של כלל המערכות העירוניות.
אחרי חצי שנה של עבודה והיכרות עם החברה החרדית אני, ליאוש הישראלי הקבוע מ"המצב של החברה החרדית" כבר לא שותף, ומבין שהחברה החרדית היא חברה שיכולה להיות מובלת על ידי אנשים מצויינים אשר מבינים את הצרכים החברתיים והקהילתיים מתוך כלים מקצועיים.

עם הזמן, נוצרה קבוצה מגובשת של נערים אשר ביחד, בעבודה משותפת, יוצרת סרטים תיעודיים וסרטי תדמית, והכל מתוך הבנה, כי צילום וקולנוע הם כוחות בעולם אשר עוזרים לנו כבני אדם לבחון את המקום שלנו בעולם, ולאן אנחנו רוצים להגיע, לא רק במובן הממשי מקצועי אלא גם במובן הרוחני נפשי. החיבור לקולנוע הוא חיבור קלאסי עבור הנערים, דמיון, אינטואיציה, יצירתיות וכל אותם דברים שלעיתים לצערי אובדים בעולם הפורמלי, הם אבני היסוד של מה שאנחנו עושים יחד. כך גם השפעת הגומלין של היצירה המשותפת על הנערים, היכולת לראות לפתע את אותם המראות רק מזווית חדשה ומעניינת.
עם הזמן גיליתי כי הנוער שמוגדר "בסיכון" הוא למעשה נוער עם סיכוי נפלא לצמיחה, אם רק מקשיבים ומבינים במה הוא חזק ומה היכולות שלו ולא היכולת שהיינו רוצים שיהיו לו (בחברה המערבית- לימודים ריאליים בדרך כלל ובחברה מסורתית לימודי קודש עם הדגשה של הצד הלוגי) והנוער שמוגדר "מנותק" הוא למעשה מחובר מאוד, רק תלוי למה.



לסיום מצרף סרט קצר שעשינו אחרי יום צילום בירושלים (תנו לעצמכם 8 דקות לראות את כל הסרט, זה יהיה שווה את זה)
http://www.youtube.com/watch?v=hUjpWBZ3Za4

אסק שמיים- שיר לזכרו של יובל גליק

בחודשים האחרונים אני יוצר במסגרת בית אביחי פרוייקט בשם "עד חמש דקות, זיכרון", פרוייקט שמבקש לדייק את השפה של סרטי יום הזיכרון, וזאת על ידי הצגת סיפורי הנופלים כסרטי אנימציה קצרים. אחד מהסרטים הוא הסיפור של יובל גליק, טייס חיל האוויר שנהרג בהתרסקות מטוסו בכנרת , או יותר נכון הסיפור של אמא של יובל, רחל, שנסעה לכינרת על מנת לסלוח לה (ולא אגלה מה קרה בסוף אבל אפשר לשמוע את זה גם ברדיו וגם לקרוא בספר "להיות אמא")
בכל מקרה לי וליובל יש עבר משותף שנמשך עוד מה1994 ומי שירצה לגלות אותו יצטרך להיכנס לאתר של בית אביחי ולקרוא.בכל מקרה אני מפרסם את השיר שכתבתי ליובל בשנת 2006 בעקבות מפגש מחודש עימו

אֶסַּק שָׁמַיִם

אַתָּה יָדַעְתָּ שִׁבְתִּי וְקוּמִי בַּנְתָּה לְרֵעִי מֵרָחוֹק

אָרְחִי וְרִבְעִי זֵרִיתָ וְכָל דְּרָכַי הִסְכַּנְתָּה

כִּי אֵין מִלָּה בִּלְשׁוֹנִי הֵן אֱלֹהַי יָדַעְתָּ כֻלָּהּ

(ע"פ תהלים קלט)

ב1991 בשעת בוקר מוקדמת התרסק סרן יובל גליק עם מטוסו במימי הכנרת. כעבור כשנתיים אימו רחל הוציאה לאור ספר תצלומים מעזבונו. כעבור עשרים שנה נמצא השיר הבא בחדרו.

כִּי יָדַעְתָּ שִׁבְתִּי וְקוּמִי בִּנְגִיעוֹת מַכָּ"ם לוֹטְפוֹת

כְּבַקַּר טִיסָה הִסְכַּנְתָּה דְּרָכַי וְשָׁמַרְתָּ חַיַּי מֵרָחוֹק

הַמְבַקֵּשׁ לוֹמַר לִי שְׁבֹר

מַחְסוֹם קוֹל וְאוֹר וְחֹשֶׁךְ הַרְחֵק מִכָּאן וּמִמֶּנִּי

גְּבוּלוֹת צַעַר וְאֵימָה שֶׁבָּהֶם חַיֵּינוּ עוֹבְרִים

אוֹתָן שְׁעוֹת דִּמְדּוּמִים וְחֹשֶׁךְ

וְעֵינַי לֹא שְׂבֵעוֹת מֵהַבִּיט

הַפְּלִיאָה הַנִּשְׂגָּבָה מִמֶּנִּי, וְלֹא אוּכַל לָהּ –

אָנָּה אֶבְרַח וְיוֹם כְּלַיְלָה וְהָאוֹר מַחְשִׁיךְ

וְלָבוֹא וְלָשׁוּף וְאֵין יָד בֶּחָלָל הָרֵיק

וְאֶסַּק מַיִם

וְאֶל בֶּטֶן אִמִּי לָשׁוּב,

כָּאן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה לֹא בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וּבַמַּיִם מִתַּחַת

אֶל אִמָּא כְּכִסֵּא מַפְלֵט לְנַפְשִׁי הָאוֹבֶדֶת, וְשׁוֹתֵק

עִם שַׁחַר אֶשְׁכְּנָה בְּאַחֲרִית יָם

עוֹד לוֹמַר, אִמָּא אוֹהֵ–

וְהַקֶּשֶׁר אוֹבֵד.

וְהוּא נָסַק מַיִם נֵד עָלָה וְהַיָּם לֹא נִבְקַע

תְּמוּנוֹתָיו הֵן נוֹפֵי יַלְדוּתִי שְׁאִיפוֹת חַיַּי בְּדִמְיוֹן

מְגַלּוֹת לִי בְּפִרְקֵי זְמַן מַה בִּקַּשְׁתִּי לִהְיוֹת

יֶלֶד עִם גַּלְגַּל בִּרְחוֹב רֵיק – אוֹמְרִים אַהֲבָה יֵשׁ

כשאתה מגלה להפתעתך שמלמדים אותך באוניברסיטה העברית

לפני מספר ימים התקשרה אלי דפנה, ידידה טובה, ואמרה כי היא פתחה את הסיליבוס של הקורס בו היא אמורה להשתתף בסמסטר הקרוב, ושם גילתה שיר שלי בין שירים של יהודה עמיחי ודוד המלך . האמת שהופתעתי, ביני לבין סילבוסים של קורסים אין יחסי קירבה מיוחדים, ולכן שאלתי אותה של מי הקורס, והיא ענתה "של אסתר חזון". ואז הדברים היו ברורים יותר. לפני מספר שנים הייתי תלמיד בקורס של אסתר שעסק בשירת תחינות וקינות (וכל מה שבן אדם עושה כשאין מולו פרטנר ממשי לפחות כמוהו) ובעקבות הקורס כתבתי כמה שירים, אחד מהם היה "סלח נא ביד תסלח".  אז כדי שהשיר לא יתחבא לו רק בסיליבוסים דיגיטליים אתם מוזמנים ומוזמנות לקרוא.

סלח נא ביד תסלח

וְאָנָּא סְלַח עַל הַיָּד הַחֲזָקָה עַל הַהִתְמַכְּרוּת לְעָצְמָה

לָאֶפְשָׁרוּת הַמְּהִירָה לְהַטְבִּיעַ תָּו לֹא נִרְאֶה עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים

וְאָנָּא סְלַח עַל הַהִתְמַכְּרוּת לַרְבִיצָה

עַל שֶׁהַיִינוּ טוֹבִים מִדַּי וְזָכַרְנוּ

וְאָמַרְנוּ דַּי לְעֶצֶם הַמַּבָּט

וְאָנָּא סְלַח עַל הַתְּהוֹם שֶׁפָּעַרְנוּ וְהֶאֱשַׁמְנוּ אוֹתְךָ בָּהּ

וְלֹא הָיָה לְךָ חֵלֶק וְלוּ בְּדָבָר

שֶׁהַכֹּל  בָּנוּ

וְאָנָּא סְלַח שֶׁבִּקַּשְׁנוּ לָצֵאת מִמָּקוֹם מְנֻגַּע לְשֵׁם יִחוּד קְדֻשַּׁת שִׁמְךָ

וְהִגַּעְנוּ לְמָקוֹם אַחֵר בְּאוֹתוֹ מָקוֹם דּוֹמֶה מֵאַחֵר

וְאָנָּא סְלַח עַל הַבֶּכִי וְהַנֶּהִי עַל הָרַחֲמִים הָעַצְמִיִּים

הֵן הִנְנוּ חַלָּשִׁים זוֹבְחֵי מֵתִים מְצַפִּים בְּטִמְטוּם לֵב לַתַּחֲזִית

וְאָנָּא סְלַח כִּי מֵהַדִּין כְּבָר הִתְיָאַשְׁנוּ וְרַק חֶסֶד זוֹרֵם פֹּה

וְאָנָּא סְלַח שֶׁאֲנִי כּוֹתֵב אֵלֶיךָ אַךְ לֹא מְצַפֶּה שֶׁתִּשְׁמַע

מְלַהֵג בְּשָׁחֹר עַל לָבָן בְּסִפְרִיָּה מְמוּזֶגֶת הֵיטֵב

וְאָנָּא זְכֹר

וְאָנָּא סְלַח

וְאַנָּא שְׁלַח 

חוויות מפגישה עם פעילים אנטי ישראלים בקולג' במדינת ניו יורק

שבוע שעבר סיימתי מסע בן שבוע בארצות הברית. הצטרפתי כחבר למשלחת "הפנים של ישראל", משלחת שהמטרה שלה הייתה להציג את הפנים האנושיות והפרטיות של ישראל בפני קהלים זרים. יצאנו לדרך, והאמת היא שהכינו אותנו לדם אש ותמרות עשן בגלל שבוע האפרטהייד, שבוע המצויין ברחבי העולם ומטרתו להשוות בין ישראל לבין שלטון האפרטהייד, אבל המציאות באמת שעלתה על כל דמיון, והקבוצה שלי לא רק שהציגה פנים אנושיות של ישראל אלא גם גילתה פנים אנושיות של אנשים שלא תמיד מסכימים איתנו. מצרף את מה שכתבתי בדף הקבוצה בפייסבוק:

לקראת מפגש סוער עם פעילים פרו פלשתינאים בקולג' אי שם במדינת ניו יורק-חייב לשתף בחוויה מאתמול. הגענו לשיחה בבית הלל בקולג' שידוע בפעילות האנטי ישראלית שלו. האווירה היא שלקראת מלחמה: דיווחים על פעילים פרו פלשתינאים שבאים לפוצץ את המפגש, משטרה מקומית מפטרלת, ומתח עצור שהולך ונדחס לקראת פיצוץ.האמת היא שאני שמח מאוד בבאלגן שהולך להיות. כמי שמתעד את המשלחת היה חסר לי קונפליקט עד הרגע הזה. אני יוצא מחוץ לבית הלל ולקראתי פוסעת קבוצת הפעילים עם כפיות על הצוואר והראשים, עם תיקים גדולים סגורים ועם מבט של רצח בעיניים. המשטרה המקומית נכנסת לתוך האולם והאירוע מתחיל.אני עם המצלמה כל הזמן עובר בין הדוברים (המדהימים!!!)על הבמה, לבין הפעילים שזוממים את זממם, המתח הולך ומצטבר, הזעם הולך ונדחס ופתאום תפסתי את עצמי- בשביל זה הגעתי עד לכאן?, לתעד אלימות?.הורדתי את המצלמה שמתי אותה בצד ופניתי לקהל כשאני יוצר את קשר העין דווקא עם הפעילים. לא יודע מה היה שם ואיך זה קרה אבל היה מפגש מרתק- היו שאלות קשות, היו אי הסכמות אבל המדהים הוא שלא זה בלבד שהמפגש לא פוצץ אלא שאחרי שהמפגש הרשמי הסתיים נשארנו לעוד שיחה של 40 דקות עם הפעילים לדיון אישי ועמוק של אחד על אחד. אחרי המפגש האחראית על בית הלל אמרה לנו כי זו הפעם הראשונה שדוברים ישראלים מצליחים ליצור קשר רגשי ולהציג עמדה ישראלית מורכבת וברורה, לא רק עם הסטודנטים היהודיים אלא גם ובעיקר, עם הסטודנטים הערביים. זה באמת לא חשוב מה נאמר, כדי שדיון כזה בכלל יוכל להתקיים אני חושב שצריך להבין בשביל מה אנחנו כאן. שכל אחד ישאל בפשטות, בשביל מה אני נמצא כאן?

לקראת פורים ויום ההולדת שלי ארבעה שירי אהבה ופרידה

יום ההולדת שלי הוא ט"ז אדר ב' או ה15 במרץ (כותבים במרץ או למרץ?). למניינם. במשך הרבה שנים יום ההולדת היה יום מודחק עבורי, יום שלא רציתי לציין כי פשוט לא אהבתי את היום שמצלצל בכל הפעמונים בכוח ומודיע "זמנך עבר". אז הדחקתי. אבל כשגדלים תהליך הצמיחה לא נותן לך מנוח וכך במשך ארבע שנים רצופות היה יום ההולדת שלי, הזמן בו נגמרו (או התחילו ונגמרו) קשרים ואהבות. בסוף אותן ארבע שנים כבר הייתי מוכן לגדול, הייתי מוכן לחגוג ימי הולדת, והייתי מוכן לאהבה ולזוגיות שתבוא. אז כדי לעשות סדר בעינינים אני מצרף את השירים שנכתבו בעקבות כל אחת מהפרידות וגם קישור לביצוע עדין רגיש ומעולה של אפרת אפטר לשיר "החזר זיכרון". (הערב חשובה: השירים מעורבבים כך שאפילו אל תנסו להתאים סדר הופעה לזמן כרונולוגי של כתיבה).

הקישור לשיר של אפרת  שהוקלט במהלך אירוע "מילים ולחן" ב"חאנל'ה", המקום הכי שווה בירושלים לחיבור והיתוך בין מוזיקה וכל סוג אמנות אחר.
http://www.youtube.com/watch?v=XGsF_fU8EbU&nofeather=True

ועכשיו אתם מוזמנים לקרוא את השירים, מקווה שתהנו.

אחרי (מחזור שירים)

התעוררות

חָלַמְתִּי אֶת עַצְמִי בְּתוֹכֵךְ

יְקִיצָה

גִּלִּיתִי אֶת עַצְמִי בְּתוֹכִי

עוֹלֶה עַל גְּדוֹתַי.

סידור בגדים

לִמַּדְתְּ אוֹתִי לְסַדֵּר פְּחָדִים בָּאָרוֹן

קְפָלִים כְּלַפֵּי פְּנִים שְׁלֵמוּת מְגֹהֶצֶת כְּלַפֵּי חוּץ

עַד שֶׁגִּלִּית

שֶׁאֲנִי לֹא שְׁלֵמוּת לֹא אָרוֹן לֹא בֶּגֶד וַאֲפִלּוּ לֹא קְפָלִים

אֲנִי קְרָעִים.

שתיקה

כִּי לֹא הָיָה דַּי בִּשְׁתִיקָה

הַדִּבּוּר נִצְרַח

לְאַלְחֵשׁ אֶת קַוֵּי הַמֶּרְחָק

האפס המוחלט

בָּרֶגַע שֶׁעוֹבְרִים קַו שֶׁל קֹר

שֶׁאוֹתוֹ אִי אֶפְשָׁר לַעֲבֹר

נוֹזְלִים כְּבָר לֹא קוֹפְאִים

וְהוֹפְכִים לְנוֹזְלֵי עַל

יְכוֹלִים לִקְרֹעַ  כָּל דָּבָר

דִּמְעָה שֶׁלִּי עַל הַלֵּב שֶׁלָּךְ

תַּחְדֹּר?.

הנה תמו יום קרב וערבו

הַחְלָפוֹת שְׁבוּיִים

הַלַּיְלָה קִבַּלְתִּי מִבְרֶשֶׁת שִׁנַּיִם

בְּתַכְרִיךְ שָׁחֹר שֶׁל מַחְשֵׁב נַיָּד

קוֹרֵעַ קְרִיעָה

עַל מִבְרֶשֶׁת הַשִּׁנַּיִם שֶׁסִּמְּלָה לִי קִיּוּם

עִם מִי הָלַכְתִּי לִישֹׁן עִם מִי בִּקַּשְׁתִּי לָקוּם.

סיום (יוחאי ישנו?)

אַל תְּחַפְּשִׂי אוֹתִי עוֹד

בֵּין מִלּוֹת הַשִּׁיר

זֶה רַק מִי שֶׁהָיִיתִי

זֶה רַק מִי שֶׁהָיִית

כְּבָר לֹא שָׁם בַּשִּׁיר שֶׁכָּאן

יוֹחַאי יֶשְׁנוֹ?

מִצְטַעֲרִים, יוֹחַאי אֵינֶנִּי.

פורים. ירושלים. תשס"ט

בְּהִתְפַּקְּחוּת, שֶׁמֶשׁ עוֹלָה מֵעַל יְרוּשָׁלַיִם

פֵיּוֹת קְרוּעוֹת כְּנָפַיִם מְרַחֲפוֹת עַל אֵדֵי אַלְכּוֹהוֹל אַחֲרוֹנִים

נִצְבָּעוֹת בְּוָּרֹד שַׁקּוּף לִקְרַאת נְחִיתָה

נִגְמְרוּ שְׂדוֹת הַחֹשֶׁךְ מֶרְחֲבֵי הַדִּמְיוֹן צִמְצְמוּ עַצְמָם כְּדֵי נְקֻדָּה

עַמּוּדֵי תְּאוּרָה פּוֹרְשִׂים כְּנָפַיִם בְּכְבִישׁ תֵּל אָבִיב יְרוּשָׁלַיִם

מַסְבִּירִים בִּשְׂפַת מֶתַח גָּבוֹהַּ מַדּוּעַ שְׁמֵךְ נִכְתַּב בִּשְׁלֹשָׁה אֹפָנִים

מַסְבִּירִים לִי מַדּוּעַ פָּחַדְתְּ לְהַבִּיט לִי בָּעֵינַיִם

מַסְבִּירִים לִי אֶת כֹּל מָה שֶׁלֹּא בִּקַּשְׁתִּי לְהָבִין

החזר זיכרון

הַלַּיְלָה נֶחְלַמְתִּי בְּפַחַד פִּתְאֹם

מָטוֹס נוֹסְעִים בִּדְמָמָה מֵעַל שָׂדֶה בִּתְעוּפָה

הַלַּיְלָה הָיִיתִי הֶבְזֵק הַלַּיְלָה הָיִיתִי שְׁקִיעָה

הַלַּיְלָה הָיִיתִי שְׁבָרִים וּשְׂרִידִים וּקְרָעִים וּקְרִיסָה-

כִּסּוּי רֹאשׁ מְפֻלָּשׁ בֶּעָפָר וּתְמוּנוֹת חֲתֻנָּה

גִּ'יפּ וְחַפָּ"ק, טַבַּעַת רְפָאִים וְכִסּוּי הִינוּמָה

הַלַּיְלָה הָיִיתִי רוֹכְסָן שֶׁנִּפְתַח וְסָגַר עַל שָׁנִים שֶׁעָבְרוּ

הַלַּיְלָה סוֹבַבְתִּי מַפְתֵּחַ בְּחוֹר שֶׁל מַנְעוּל

הַלַּיְלָה הָיִיתִי אָקְט חֲתֻנָּה הַלַּיְלָה פִּשַּׂקְתִּי רַגְלַיִם

הַלַּיְלָה אַתְּ דָּשְׁתְּ בִּי אֶת בְּרִית זִכְרוֹנֵךְ הַלַּיְלָה הַזֶּה הִתְעַבַּרְתְּ בִּי

וְהָיִיתִי נִקְבַּת שִׁכְחָה וְהָיִית בִּי זִרְמַת זִכָּרוֹן

וְהָיִיתִי חֹדֶשׁ בֵּן אַרְבַּע שָׁנִים וְלֹא לַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלַּלְתִּי

 

הכרית הצלב הסולם והאקדח

מִדֵּי לַיְלָה נִצְלָב, כָּרִית בְּפִּי שֶׁצְּעָקָה לֹא תִּשְׁמַע

יָדַי פְּרוּשׂוֹת לִצְדָדִים מְחַכּוֹת לַמַּסְמְרִים

וַחֲלוֹמוֹת כְּבֵדִים כְּקַלְגַּסִּים לְהַעֲבִיר בְּדֶרֶךְ יִסּוּרִים.

מִדֵּי לַיְלָה מַפְקִיד רוּחִי בְּיָדְךָ

מַעֲמִיד סֻלָּמוֹת לַשָּׁמַיִם

אַךְ מַלְאָכֵי אֱלֹהִים לֹא עוֹלִים, לֹא יוֹרְדִים.

עִם שִׂימַת הָרֹאשׁ הַכָּרִית בַּאֲנָחָה

מֵעוֹלָם לֹא שָׁמַעְתִּי מִי מֵהֶן אוֹמֶרֶת

"עָלַי הַצַּדִּיק יַנִּיחַ רֹאשׁוֹ, עָלַי הַצַּדִּיק יַנִּיחַ רֹאשׁוֹ".

אָדָם נִבְחָן בְּלֵילוֹתָיו

מָהֵם הַדְּבָרִים שֶׁנֶּאֱמָרִים?

מָהֵם הַקּוֹלוֹת שֶׁשׁוֹמֵעַ?

וְלָמָּה לְבַד?

וְאוּלַי לֹא לְבַד, אוּלַי רָחֵל שֶׁפָּתְחָה אֶת הַנֶּצַח מֵרָחוֹק?

בְּאוֹר רִאשׁוֹן מְקַפֵּל סֻלָּמוֹת,

לְלֹא רָחֵל לְצִדִּי, אֲבָנִים לִמְרַאֲשׁוֹתָי.