שבוע שעבר סיימתי מסע בן שבוע בארצות הברית. הצטרפתי כחבר למשלחת "הפנים של ישראל", משלחת שהמטרה שלה הייתה להציג את הפנים האנושיות והפרטיות של ישראל בפני קהלים זרים. יצאנו לדרך, והאמת היא שהכינו אותנו לדם אש ותמרות עשן בגלל שבוע האפרטהייד, שבוע המצויין ברחבי העולם ומטרתו להשוות בין ישראל לבין שלטון האפרטהייד, אבל המציאות באמת שעלתה על כל דמיון, והקבוצה שלי לא רק שהציגה פנים אנושיות של ישראל אלא גם גילתה פנים אנושיות של אנשים שלא תמיד מסכימים איתנו. מצרף את מה שכתבתי בדף הקבוצה בפייסבוק:
לקראת מפגש סוער עם פעילים פרו פלשתינאים בקולג' אי שם במדינת ניו יורק-חייב לשתף בחוויה מאתמול. הגענו לשיחה בבית הלל בקולג' שידוע בפעילות האנטי ישראלית שלו. האווירה היא שלקראת מלחמה: דיווחים על פעילים פרו פלשתינאים שבאים לפוצץ את המפגש, משטרה מקומית מפטרלת, ומתח עצור שהולך ונדחס לקראת פיצוץ.האמת היא שאני שמח מאוד בבאלגן שהולך להיות. כמי שמתעד את המשלחת היה חסר לי קונפליקט עד הרגע הזה. אני יוצא מחוץ לבית הלל ולקראתי פוסעת קבוצת הפעילים עם כפיות על הצוואר והראשים, עם תיקים גדולים סגורים ועם מבט של רצח בעיניים. המשטרה המקומית נכנסת לתוך האולם והאירוע מתחיל.אני עם המצלמה כל הזמן עובר בין הדוברים (המדהימים!!!)על הבמה, לבין הפעילים שזוממים את זממם, המתח הולך ומצטבר, הזעם הולך ונדחס ופתאום תפסתי את עצמי- בשביל זה הגעתי עד לכאן?, לתעד אלימות?.הורדתי את המצלמה שמתי אותה בצד ופניתי לקהל כשאני יוצר את קשר העין דווקא עם הפעילים. לא יודע מה היה שם ואיך זה קרה אבל היה מפגש מרתק- היו שאלות קשות, היו אי הסכמות אבל המדהים הוא שלא זה בלבד שהמפגש לא פוצץ אלא שאחרי שהמפגש הרשמי הסתיים נשארנו לעוד שיחה של 40 דקות עם הפעילים לדיון אישי ועמוק של אחד על אחד. אחרי המפגש האחראית על בית הלל אמרה לנו כי זו הפעם הראשונה שדוברים ישראלים מצליחים ליצור קשר רגשי ולהציג עמדה ישראלית מורכבת וברורה, לא רק עם הסטודנטים היהודיים אלא גם ובעיקר, עם הסטודנטים הערביים. זה באמת לא חשוב מה נאמר, כדי שדיון כזה בכלל יוכל להתקיים אני חושב שצריך להבין בשביל מה אנחנו כאן. שכל אחד ישאל בפשטות, בשביל מה אני נמצא כאן?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה