אני בן שלוש ואת, בת 32, צעירה בשנתיים מגילי הנוכחי. מאחורי הבית בתוך שדה של שיבולת שועל, מסתובבים לנו, רק אנחנו בעולם. בלי אבא ואחים גדולים ובלי כל האחים הקטנים שעוד יבואו עם השנים. ואז את שואלת בתמימות "גשם או שמש?" ואני אומר לך "גשם", ובמפתיע את זורקת עלי זרעי שיבולת שועל וצוחקת. ואני, אני מתחיל לבכות ונעלב ולא מדבר איתך במשך כמה ימים. אבל כמוני גם את זכרת את האירוע הזה מאז.
31 שנה מאז, והמחשבה היא שאיזה כיף שבכיתי. כי אם הייתי צוחק אז כנראה שהייתי שוכח. שהייתי שוכח שהייתה לי אמא ששיחקה איתי, שהייתה מדליקה ושהייתה רק שלי, ואיזה חרא אני ולמה לא יכול פשוט לצחוק. פשוט לצחוק ולשכוח. למה התודעה שלי היא כמו מסננת, כל הטוב נשטף ורק הכואב נשאר. אולי גם יום אחד עוד שלושים שנה אני אזכור בגעגועים את התקופה של עכשיו ואת כל הדברים שנראים לי פוגעים אראה מרחוק בדיוק כמו שצריך לראות אותם. אימא שרוצה לשחק עם הבן שלה.
הסיפור הזה לא נכתב מאליו. שלשום אבא שלי הגיע לביקור ולישון אצלנו. כיהודי טוב הוא דבר ראשון הלך לבדוק איפה יש בתי כנסת בסביבה. מצאנו אחד שכזה, של "יוצאי כורדיסטאן האיראנית" . גם כורדים וגם פרסים באותה נשימה. יופי של בית כנסת היה להם. אבא שלי התיישב וחיכה לתפילה שתתחיל ואני שאלתי את עצמי איך זה יכול להיות שזו הפעם הראשונה מזה חודשים ארוכים שאני מבקר בבית כנסת בתפילת מנחה של יום חול. אמרתי קדיש ולמרבה ההפתעה היו די הרבה אנשים בתפילה שנראו לא קשורים לעולם של דת ומסורת ובכל זאת הגיעו גם הם להגיד קדיש. כשהבטתי בהם הבנתי כי כנראה אני צריך לקבל את זה שאני לא אגיד קדיש על אימא שלי באופן מסודר. אין לי את מערכת השרירים הזו של סדר ומשמעת. אבל עדיין הרגשתי באותו לילה שאני צריך לעשות משהו עם הזיכרון של אימא משהו שיוכיח לפחות לעצמי שלא שכחתי. אז אשתדל לכתוב כל יום עד סוף השנה במקום קדיש. אני מקווה שאצליח. מי מכם שיכול לסייע בעידוד נמרץ אומר לו תודה.
זיכרונות של יום/זיכרונות של לילה
ואם הייתי צוחק אז כנראה שהייתי שוכח
שוכח כמה את יפה וכמה השדה מואר
ואת הסבלנות והאהבה והשמש שרקדה לך מעבר לכתף
ובלילה עדיין מנסה לתרגל משא ומתן עם הרופאים
עדיין מנסה ללכת לאובות וידעונים
לשלוחי מסרונים למומחים ולמרפאות ולחברות תרופות
עדיין נוסע לקחת את הPET CT שמבשר על כל מה שלא רצינו לשמוע
להתחיל לתעד ולצלם אותך ולהבין שמה שאראה ואנשק ואחוש
הוא מוגבל בזמן
כמו החיים של כולנו
רק בהכרה צרוחה
והכל זה את
את ולא חיידק
את ולא שרף
את ולא נגיף ולא תאונה ולא אבן קלע ולא ציפורניים
רק את ותאים שלך, שכמו כולנו רצו ממך יותר
ולא הסתפקו בפחות
מכולך
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה