טווסים, דון קישוט ביום הזיכרון, אלמוג בהר טס על חשבוני לספרד

לפני שאספר איך אלמוג בהר טס על חשבוני לספרד, ומה הקשר לטווסים של הקיבוץ, אני מצרף את השיר שבגללו הכל התחיל-

מתחם קן ציפור.

לאיתי
יום שישי 11/08 07:30. בית הקברות בכרמי יוסף. עזר ממוקד. מזרחית למיושבת.  סימני חפירה אחרונה כבר הגלידו. נקודות הצער מטושטשות. בצד הדרך אדם וכלבו.

לְהִתְחַבֵּר לְאָדָם דֶּרֶךְ רֶגַע מוֹתוֹ-

חִבּוּר מֵהַצַּד הָחָסֵר,

בֶּרֶז נִסְגַּר טִפּוֹת זִכָּרוֹן בִּתְנוּעָה

הַשְׁקָיָה אַחֲרוֹנָה רֶגַע לִפְנֵי הַדְּמָמָה.  

יום שבת 12/08. תצ"א עדכנית. שקט מרוסק, מהירות הצער שוברת את מחסום הקול. שכבת העפר שלמה. סדק לא ברור מחבר מקום לאין מקום אחר.

בָּעָת מִמָּעַל אֵימָה בְּחַלּוֹן

הזִּכָּרוֹן שׁוֹטֵף כְּמוֹ אוֹר מּוּסָט וִּילוֹן

הַזְּמַן אוֹזֵל הַמְּחוֹגִים מִתְכַּנְּסִים

הַחִבּוּר בְּפַס רָחָב נְקֻדּוֹת הַהַשָּׁקָהּ שָׂדוֹת צָרִים.

יום שני 14/08 20:30. בית הקברות בכרמי יוסף. עזר מעודכן. אותרו סימני חפירה, וסדקים תת קרקעיים המוליכים עד מתחת לכיסא הכבוד. זוהתה קוקייה בודדת .   

קָוֶוי מֶתַח בְּצֹרֶךְ גָּבוֹהַּ פּוֹרְקִים עצמם לתוך הָאֲדָמָה

כְּשֶׁמֶּלַח הָאָרֶץ נִזְרַע עַל הַדָּם

וכְבָר אֵין חֲשָׁדוֹת וּכְבָר אֵין דְּבַר אָשָּׁם.

גלית, מזכירת הקיבוץ, תפסה אותי באחד השבילים ואמרה "יוחאי, מה דעתך להיות האחראי על טקס יום הזיכרון?", בשנייה הראשונה הייתי המום, ועוד לפני שהספקתי לומר החלטי ונחוש, "לא", אמרתי "כן", וישר שלושה טווסים נפלו על הראש מהאקליפטוס הסמוך. הטווס עם הזנב היפה ביותר זעק בקול מחליא, "מה, איך אתה לא מתבייש?, אתה?, מה לך ולפולחן המוות הזה?, מה לך ולכל הרחמים העצמיים וההתקרבנות הציונית האשכנזית הזו?אתה ?. לאלמוג בהר זה לא היה קורה". עד "האלמוג בהר" התאפקתי אבל הטווס השחיל . בלעתי את הרוק ושכחתי את כל הלכות בין אדם לטווסו. "יא היפסטר, יא טווס, גנדרן, חוץ מזה שהזכרים נראים אצלכם טוב, הנקבות שלכם נראות כמו, כמו...", ברגע הזה תפסתי את עצמי. נדמה שגלית לא שמה לב לדרמה שהתחוללה סביבה ואמרה לי שהיא תשמח שאקריא משהו שכתבתי בטקס. חשבתי שזה רעיון טוב, אז הלכתי ופישפשתי בשירים ישנים שלי ומצאתי בהם הרבה פאתוס והרואיות ותחושת דחיפות של צופה שלא נרדם.
מכל השירים הבוסריים האלו נפתח לי הלב ל"מתחם קן ציפור". את השיר כתבתי אחרי מלחמת לבנון השנייה, בהלוויה של איתי שטיינברגר. לא הכרתי את איתי באופן אישי, אבל בהלוויה הייתה לי תחושה חזקה של היכרות שמתרחשת בזמן אמת של  הצגת פרינג'  גדולה. יונים לבנות שוחררו בלהקות מעל בית הקברות , בהתחלה כשהן שוחררו כל אחת מהיונים עפה בהיסטריה לכיוון אחר, אבל אחרי כמה דקות כל היונים היו כבר מסודרות בלהקות שעפו מעלינו כמו מטס אווירי שקט, חברים ובני משפחה התכנסו ליד הקבר וסיפרו סיפורים מצחיקים על איתי (סיפורים שלא שמעתי אבל יכולתי לשמוע את הד הצחוק עולה ועובר כגל בכל רחבי בית הקברות) ובסוף בסוף כשכולם כבר הלכו, ונשארתי משום מה לבד  בבית הקברות (כבר לא זוכר את הסיבה) ראיתי רק קבר בודד, וחושך, ולילה, ופרוז'קטור דלוק ועשרות יונים שעפו בחושך מסביב לפנס עד שנפלו מותשות.

אחרי המלחמה הייתי מלא בזעם שלא עשיתי איתו כלום. המחשבה שעלתה בי צלולה כבדולח היא שבני אדם צריכים לטהר את כל החרא הפנימי שלהם עם אלימות, ואלימות מלחמתית מנקה הכי טוב את המצפון כי אין כמו דם ומסירות נפש ואהבה של חבר'ה צעירים ותמימים שמוכנים למות פשוטו כמשמעו עבור חברים שלהם. לפני הצבא עבדתי במפעל בשר וכדי להוציא את הדם מהעופות שנשחטו היו זורקים עליהם מלח כדי להכשיר אותם. המלח שואב את הדם, ומלח הארץ שואב את הדם, והדם של מלח הארץ שואב את כל הגועל שרק אפשר לדמיין.  שכל אחד יראה את עצמו כמה הוא מתמוגג ביום הזיכרון על תחושת הביחד והעצבות ואיך הוא פתאום מרגיש הרבה יותר טוב עם עצמו ואיך עננת העצבות הופכת אותו לישראלי עם בלורית ועיניים כחולות, ועכשיו תחשבו על פולטיקאי שעסוק בלקבל שלמונים לביתו, או על פוליטקאי שאשתו משוגעת, או על פוליטיקאי שמרגיש שלא מעריכים אותו ופתאום נותנים לו להיות שר ביטחון והוא מרגיש כמו בר כוכבא, ואידך זיל גמור. כשהגעתי לשבעה של איתי ראיתי אותו משתקף מולי בעשרות תמונות, כולו חיוכים וחברים. ובכל אחת מהתמונות אני ידעתי משהו שהוא לא ידע כשצילמו אותו. ידעתי שהוא הולך למות. אז במיוחד לכבוד הטקס ישבתי וערכתי את השיר והוצאתי ממנו כל שביב של ממלכתיות ורגשנות עבשה (אצרף אותם בסוף הסיפור)

לטווסים בקיבוץ יש קטע מיוחד, כשמתחילה הצפירה הם כולם זועקים ביחד. מכיוון שהלהקה של הקיבוץ הולכת וגדלה לה בשל אי קיומם של אויבים טבעיים (בניגוד להיפסטריים להם יש את "האריות של הצל")

הצפירה בשנים האחרונות היא סוג של קרנבל. (שנה שעברה טווס התעופף וישב על הסירנה וצרח איתה ביחד, גם אחרי שהיא הפסיקה, אז כולם המשיכו לעמוד עוד 5 דקות)
הצפירה הסתיימה, והטקס התחיל עם שירים של הילדים והנוער של הקיבוץ ואז הגיע תורי להקריא את השיר. ציינתי כי זה שיר שנכתב לזכרו של איתי שטיינברגר ובתגובה טווס אחד זעק מהעץ עליו הוא ישב  "לא כל הטווסים שמאלנים . רק אל תקריא לנו שיר בוכים ויורים,  מזרחיים לא כותבים יורים ובוכים, זה רק לאשכנזים מותר". לא התייחסתי אליו. הקראתי את השיר ובלי צחוק התרגשתי. את המשפט האחרון בקושי יכולתי לסיים. הטווס ההיפסטר זעק מהעץ השני "לאלמוג בהר זה לא היה קורה". ואני חשבתי שהוא צודק ונזכרתי איך לפני שנתיים שלוש בחנוכת רחוב פיראטית במוסררה אלמוג הקריא שיר שלו ואני הקראתי שיר אחריו, ועורך לשוני ואדם מכובד אמר לי אחרי חנוכת הרחוב "גם לך יש שירים יפים אבל אלמוג קורא את שלו  יפה ואתה קורא את שלך חרא".

בסוף הטקס שרו "התקווה" ואני עם דמעות בעיניים (לא זוכר מתי התרגשתי ממשהו ממלכתי) חשבתי לעצמי שבאמת באנו לכאן להיות עם חופשי בארצנו וזה לקח לנו אלפיים שנה, ומייד אחרי זה חשבתי ש"הנה רק נותנים לי לנהל טקס ואני כבר הופך להיות חוזר בתשובה ציוני". אחרי הטקס ניגש אלי אחד מחברי הקיבוץ ושאל איך אני מכיר את איתי אמרתי לו שאני מכיר את איתי רק דרך השיר והוא סיפר לי שהבן שלו היה בתקרית בה איתי נהרג, ועוד מישהו ניגש אלי ושאל אותי על השיר (יש קטע כזה בנאות סמדר שאנשים באמת מתעניינים במה שאתה אומר) וסיפרתי לו על תחושת התיסכול אחרי המלחמה והוא אמר לי שמאוד מעניין הקשר בין תגובות המחאה של מלחמות לבנון הראשונה והשנייה,ואני אמרתי לו שהזעם והמחאה של העשור האחרון הם כבר יאוש שאפשר לכבות תוך שנייה עם "מסיבות בטחוניות". אחרי הטקס הלכתי ופתחתי פייסבוק לראות מה אלמוג עושה וגיליתי כי הוא היה לפני שבועיים ב"קסטילה לה מנצ'ה" שבספרד. התמלאתי רחמים עצמיים כי חשבתי שזה בטח עוד טיסה ואירוח מפנקים למשוררים נחשבים שהולכים ונפגשים עם אנשי רוח מכל העולם על חשבון משלם המיסים האירופאי. אבל אז נזכרתי שאני זה שתייג את אלמוג באותו המיקום בסדרת פוסטים בלתי נשכחת בפייסבוק (עם הקישור תגיעו לדף שלי, ושם תתחילו לקרוא את הפוסטים החל מה3 לאפריל 2015), כשרציתי להכניס רמזים למהות הפוסטים, אבל יצא שאפילו מחשבי העל של  פייסבוק הלכו אחרי שולל.
יום למחרת ואני מבין כי יצירה זה אירוע מתגלגל- אחרי שכתבתי ופירסמתי את מה שנמצא מלמעלה, ניגש אלי אחד החברים בקיבוץ ואמר כי הוא הרגיש שהשיר הלך לאיבוד אתמול. תכל'ס צודק. אבל אני מול הקהל שהתאסף הבנתי פתאום כי היונים שהופרחו בהלוויה של איתי היו "מצוות שילוח הקן" עליה אנחנו מצווים בזמן שאנחנו לוקחים ביצה של ציפור. 

אלו הבתים שירדו בעריכה-

יוֹנִים לְבָנוֹת מְרַחֲפוֹת מֵעַל אוֹרוֹת גְּבוֹהִים לְבַד

יוֹנִים לְבָנוֹת מְרַחֲפוֹת מֵעַל אוֹרוֹת גְּבוֹהִים יַחַד

יוֹנִים לְבָנוֹת מְרַחֲפוֹת מֵעַל אוֹרוֹת כְּבוּיִם יַחַד

וְכֹל אַחַת לְחֹד.

לְהִתְחַבֵּר לְאָדָם דֶּרֶךְ רֶגַע מוֹתוֹ

לְהִתְבַּיֵּשׁ בִּדְמָעוֹת, בְּאֵיזֶה זְכוּת?, וַעֲדַיִן לִבְכּוֹת

לְהִתְבַּיֵּשׁ בְּרִאשׁוֹנִיּוּת הַחִבּוּק, וְלֹא לְרַחֵק מְחַבֵּק-

לְקַוּוֹת שֶׁהַמַּרְעוֹם יִשְׁכַּח, שֶּׁהַקִרְבָה תִּשָּׁאֵר.

מתחם קן ציפור. שיר לזכרו של איתי שטיינברגר

מתחם קן ציפור.

יום שישי 11/08 07:30. בית הקברות בכרמי יוסף. עזר ממוקד. מזרחית למיושבת.  סימני חפירה אחרונה כבר הגלידו. נקודות הצער מטושטשות. בצד הדרך אדם וכלבו.

לְהִתְחַבֵּר לְאָדָם דֶּרֶךְ רֶגַע מוֹתוֹ-

חִבּוּר מֵהַצַּד הָחָסֵר,

בֶּרֶז נִסְגַּר טִפּוֹת זִכָּרוֹן בִּתְנוּעָה

הַשְׁקָיָה אַחֲרוֹנָה רֶגַע לִפְנֵי הַדְּמָמָה.

  

יום שבת 12/08. תצ"א עדכנית. שקט מרוסק, מהירות הצער שוברת את מחסום הקול. שכבת העפר שלמה. סדק לא ברור מחבר מקום לאין מקום אחר.

בָּעָת מִמָּעַל אֵימָה בְּחַלּוֹן

הזִּכָּרוֹן שׁוֹטֵף כְּמוֹ אוֹר מּוּסָט וִּילוֹן

הַזְּמַן אוֹזֵל הַמְּחוֹגִים מִתְכַּנְּסִים

הַחִבּוּר בְּפַס רָחָב נְקֻדּוֹת הַהַשָּׁקָהּ שָׂדוֹת צָרִים.

יום שני 14/08 20:30. בית הקברות בכרמי יוסף. עזר מעודכן. אותרו סימני חפירה, וסדקים תת קרקעיים המוליכים עד מתחת לכיסא הכבוד. זוהתה קוקייה בודדת .

   

קָוֶוי מֶתַח בְּצֹרֶךְ גָּבוֹהַּ פּוֹרְקִים עצמם לתוך הָאֲדָמָה

כְּשֶׁמֶּלַח הָאָרֶץ נִזְרַע עַל הַדָּם

וכְבָר אֵין חֲשָׁדוֹת וּכְבָר אֵין דְּבַר אָשָּׁם.

גלית, מזכירת הקיבוץ, תפסה אותי באחד השבילים ואמרה "יוחאי, מה דעתך להיות האחראי על טקס יום הזיכרון?", בשנייה הראשונה הייתי המום, ועוד לפני שהספקתי לומר החלטי ונחוש, "לא", אמרתי "כן", וישר שלושה טווסים נפלו על הראש מהאקליפטוס הסמוך. הטווס עם הזנב היפה ביותר זעק בקול מחליא, "מה, איך אתה לא מתבייש?, אתה?, מה לך ולפולחן המוות הזה?, מה לך ולכל הרחמים העצמיים וההתקרבנות הציונית האשכנזית הזו?אתה ?. לאלמוג בהר זה לא היה קורה". עד "האלמוג בהר" התאפקתי אבל הטווס השחיל . בלעתי את הרוק ושכחתי את כל הלכות בין אדם לטווסו. "יא היפסטר, יא טווס, גנדרן, חוץ מזה שהזכרים נראים אצלכם טוב, הנקבות שלכם נראות כמו, כמו...", ברגע הזה תפסתי את עצמי. נדמה שגלית לא שמה לב לדרמה שהתחוללה סביבה ואמרה לי שהיא תשמח שאקריא משהו שכתבתי בטקס. חשבתי שזה רעיון טוב, אז הלכתי ופישפשתי בשירים ישנים שלי ומצאתי בהם הרבה פאתוס והרואיות ותחושת דחיפות של צופה שלא נרדם (כשכל שאר הקוראים והמבקרים נרדמו ...) .
מכל השירים הבוסריים האלו נפתח לי הלב ל"מתחם קן ציפור". את השיר כתבתי אחרי מלחמת לבנון השנייה, בהלוויה של איתי שטיינברגר. לא הכרתי את איתי באופן אישי, אבל בהלוויה הייתה לי תחושה חזקה של היכרות שמתרחשת בזמן אמת של  הצגת פרינג'  גדולה. יונים לבנות שוחררו בלהקות ועפו טסו במעגלים לכל אורך הטקס, חברים ובני משפחה התכנסו ליד הקבר וסיפרו סיפורים מצחיקים על איתי (סיפורים שלא שמעתי אבל יכולתי לשמוע את הד הצחוק עולה ועובר כגל בכל רחבי בית הקברות) ובסוף בסוף כשכולם כבר הלכו ונשארתי משום מה לבד  בבית הקברות (כבר לא זוכר את הסיבה) ראיתי רק קבר בודד, וחושך, ולילה, ופרוז'קטור דלוק ועשרות יונים שעפו בחושך מסביב לפנס עד שנפלו מותשות.

אחרי המלחמה הייתי מלא בזעם שלא עשיתי איתו כלום. המחשבה שעלתה בי צלולה כבדולח היא שבני אדם צריכים לטהר את כל החרא הפנימי שלהם עם אלימות, ואלימות מלחמתית מנקה הכי טוב את המצפון כי אין כמו דם ומסירות נפש ואהבה של חבר'ה צעירים ותמימים שמוכנים למות פשוטו כמשמעו עבור חברים שלהם. לפני הצבא עבדתי במפעל בשר וכדי להוציא את הדם מהעופות היו זורקים עליהם מלח. המלח שואב את הדם ומלח הארץ שואב את הדם והדם של מלח הארץ שואב את כל הגועל שרק אפשר לדמיין.  שכל אחד יראה את עצמו כמה הוא מתמוגג ביום הזיכרון על תחושת הביחד והעצבות ואידך זיל גמור. כשהגעתי לשבעה של איתי ראיתי אותו משתקף מולו בעשרות תמונות, כולו חיוכים וחברים. ובכל אחת מהתמונות אני ידעתי משהו שהוא לא ידע. שהוא הולך למות. אז במיוחד לכבוד הטקס ישבתי וערכתי את השיר והוצאתי ממנו כל שביב של ממלכתיות.(וגם את הבית שעוסק ביונים וגם את הבית שעוסק בתמונות, אם יהיה ביקוש אחזיר את הבתים)

לטווסים בקיבוץ יש קטע מיוחד, כשמתחילה הצפירה הם כולם זועקים ביחד. מכיוון שהלהקה של הקיבוץ הולכת וגדלה לה בשל אי קיומם של אויבים טבעיים (בניגוד להיפסטריים להם יש את "האריות של הצל")

הצפירה בשנים האחרונות היא סוג של קרנבל. (שנה שעברה טווס התעופף וישב על הסירנה וצרח איתה ביחד וגם אחרי שהיא הפסיקה אז כולם עמדו 5 דקות)
הצפירה הסתיימה, והטקס התחיל עם שירים של הילדים והנוער של הקיבוץ ואז הגיע תורי להקריא את השיר. ציינתי כי זה שיר שנכתב לזכרו של איתי שטיינברגר ובתגובה טווס אחד זעק מהעץ עליו הוא ישב  "לא כל הטווסים שמאלנים . רק אל תקריא לנו שיר בוכים ויורים,  מזרחיים לא כותבים יורים ובוכים, זה רק לאשכנזים מותר". לא התייחסתי אליו. הקראתי את השיר ובלי צחוק התרגשתי. את המשפט האחרון בקושי יכולתי לסיים. הטווס ההיפסטר זעק מהעץ השני "לאלמוג בהר זה לא היה קורה". ואני חשבתי שהוא צודק ונזכרתי איך לפני שנתיים שלוש בחנוכת רחוב פיראטית במוסררה אלמוג הקריא שיר שלו ואני הקראתי שיר אחריו, ועורך לשוני ואדם מכובד אמר לי אחרי חנוכת הרחוב "גם לך יש שירים יפים אבל אלמוג קורא את שלו  יפה ואתה קורא את שלך חרא".

בסוף הטקס שרו "התקווה" ואני עם דמעות בעיניים (לא זוכר מתי התרגשתי ממשהו ממלכתי) חשבתי לעצמי שבאמת באנו לכאן להיות עם חופשי בארצנו וזה לקח לנו אלפיים שנה אז איך יהודי יכול להצביע למפלגה ערבית לא ציונית ומייד אחרי זה חשבתי ש"הנה רק נותנים לי לנהל טקס ואני כבר הופך להיות חוזר בתשובה ציוני". אחרי הטקס ניגש אלי אחד מחברי הקיבוץ ושאל איך אני מכיר את איתי אמרתי לו שאני מכיר את איתי רק דרך השיר והוא סיפר לי שהבן שלו היה בתקרית בה איתי נהרג, ועוד מישהו ניגש אלי ושאל אותי על השיר (יש קטע כזה בנאות סמדר שאנשים באמת מתעניינים במה שאתה מביא לזירת ההתרחשות המשותפת) וסיפרתי לו על תחושת התיסכול אחרי המלחמה והוא אמר לי שמאוד מעניין הקשר בין תגובות המחאה של מלחמות לבנון הראשונה והשנייה,ואני אמרתי לו שהזעם והמחאה של העשור האחרון הם כבר יאוש שאפשר לכבות תוך שנייה עם "מסיבות בטחוניות". אחרי הטקס הלכתי ופתחתי פייסבוק לראות מה אלמוג עושה וגיליתי כי הוא היה לפני שבועיים ב"קסטילה לה מנצ'ה" שבספרד. התמלאתי רחמים עצמיים כי חשבתי שזה בטח עוד טיסה ואירוח מפנקים למשוררים נחשבים שהולכים ונפגשים עם אנשי רוח מכל העולם על חשבון משלם המיסים האירופאי. אבל אז נזכרתי שאני זה שתייג את אלמוג באותו המיקום בסדרת פוסטים בלתי נשכחת בפייסבוק, כשרציתי להכניס רמזים למהות הפוסטים אבל יצא שאפילו מחשבי העל של  פייסבוק הלכו אחרי שולל. ואז אל מול ההבנה הזו עלתה בי  נחמה אל מול כל השכול המוות והיסורים הישראליים.

הזוכה בתחרות הסיפור הקצר לשנת 2015 הסיפור האמיתי בדוי לחלוטין

יסודות הסיפור הקצר

לפני מספר שבועות התקשרו והודיעו לי כי זכיתי במקום הראשון בתחרות הסיפור הקצר של הארץ. כעבור יומיים התקשרו והודיעו לי כי הזכייה בוטלה בלחץ עורך המוסף שטען כי דמותו בסיפור הושחרה, וחבר השופטות שבחר בי הוחלף בחבר שופטים עושי דברו. מצרף את הסיפור ומקווה לטוב

אלרואי חזן, סדנאות הכתיבה ותחרות הסיפור הקצר

הוא נכנס לכיתה, שיער הכסף שלו מרצד באורות הניאון. הוא כבר יכול לדמיין ריחות וניל, שקד, וקינמון, העולים ממאפים טריים נוטפי חמאה, ועשרות אלפי מבטים השוזפים את שלושת הסיפורים שזכו ב"תחרות הסיפור הקצר". הוא יודע שגם השנה, לפחות שניים מהם אם לא שלושתם יהיו שלו. מצחיק אותו ששופטי התחרות חושבים שבידם איזה סיפור מאלפי הסיפורים הנשלחים יזכה, כשלמעשה זה הוא שקובע את העובדה הזו כבר מספר שנים. הנוכחים בחדר יושבים בכיסאות בציפייה דרוכה לקראת המפגש המסכם בו יתגלה הסוד האחרון לניצחון בתחרות הסיפור הקצר. כעבור מספר צעדים, בעומק הכיתה, הוא מופתע לגלות את  אלרואי חזן יושב בחלק השמאלי של המעגל, נועץ בו עיניים שחורות. הוא מגיע  למרכז החדר, שואף אוויר ולפתע נזכר באוויר שלא הצליח לנשום שמונה שנים קודם לכן-

היו סימנים מוקדמים. חבר טוב אמר לו כי הולכים לכתוב על החדש שלו, "סקיצות לעתיד". חודשיים קודם לכן הוא פרסם את הרומן אחרי שני ספרי שירה שלא זכו להתייחסות. למרבה ההפתעה, בזמן שיא נמכרו שבעים  אלף עותקים. הוא ואשתו הלכו לארוחת שישי אצל זוג חברים מהתקופה שעבד בפרסום. הדירה הייתה קווים חדים של זכוכית ופלדה, במגדל מגורים על המרינה, צופה אל הים. אשתו הלכה למטבח לפטפט עם בעלי הבית ולעזור בהכנות והוא הבין שאין לאן לברוח, הוציא את "תרבות וספרות" והלך אל החלון הפנורמי שתריסים חשמליים התכווננו בו באופן אוטומטי. מהמטבח שמע קרעי שיחה -"למדנו את זה שבוע שעבר בסדנת סושי קוראני אצל אהרוני", "לא ידעתי שיש דבר כזה סושי קוראני"- אך הוא אל מול דפי העיתון בקושי הצליח לחבר אותיות למילים- "דימויים מנותקים מהמציאות", "כתיבה לא פרטיקולרית", "הרומן הוא  קיטש מונומנטלי ציוני כמו יבוש החולה", וסיום המאמר שסגר הכל, "מטבע הדברים ביקורות ספרים מקומן ב"ספרים" אך מכיוון שאי אפשר לקרוא לרב המכר החדש, "ספר", החלטתי כי הביקורת תהיה במוסף תחת הכובע של "תרבות". תרבות נמוכה היא עדיין תרבות".

בבת אחת גל תיעוב הציף דרך התריסים, ולהקת עורבים שחורים הסתערה מהשמש וצרחה "קיטש, קיטש". כשהתיישבו לאכול נזכר בסיפור שסבתו סיפרה לו כשהיה נער. על איך בשעת בוקר מוקדמת הגיע אורי צבי גרינברג לביקור חברים. על איך  אצ"ג הבליג-  על הבית הבורגני, על הרכב שחנה מחוץ לבית, על מנעמי האקדמיה. אבל כשסבתה רעיה  הגישה לסבו ולאצ"ג, לחם אחיד, גבינה לבנה, ביצה קשה ותה שחור, אצ"ג לא יכול היה לשתוק, הטיח את הצלחת, צרח "השתגעתם!, להגיש לי ארוחת בוקר של מפאיני"קים!", ויצא בטריקת דלת. גם הוא רוצה לזעוק "השתגעתם, להגיש לי ארוחת שישי של פרסומאים", אך שותק ואוכל חצי מגש. "הדגים מעבדו. מה זה טרי שם. טונה כחולה". הסושי הוגש עם בירה יפנית ובעלת הבית הציעה, "אולי נרים כוסית לאיילי שהשבוע השיק קמפיין  בשני מיליון דולר לבירה מכבי. בשביל זה יש חברים" הבירה נמזגה לכוסיות קטנות, "קנינו בסוף הסדנא קוראים להן סקאזי, מצחיק שזה אותו השם כמו של סקאזי". הוא ידע שלכוסות סאקה קוראים סקאזאקי, אבל לא היה לו כוח לתיקונים, חיכה ל"לחיים" כדי להריק את הכוס בבת אחת, ולגלות לחרדתו שבעלת הבית הרתיחה את הסאקה לטמפרטורה של תה ויסוצקי, מפרשת לא נכון את ההוראה של אהרוני "וצריך להגיש את הבירה חמה". כשלעס שוב ושוב את בשר הטונה חשב על הדג היפהפה שהיא הייתה במים, מאות קילוגרמים של שרירים חזקים, רצון חופשי, עור מכסיף וחלק, סנפיר בצבע כחול טורקיז בוהק, וגוף שלם. עכשיו פירורים מהפלא הזה נלעסים בתוך הפה שלו עטופים באורז דביק ואצות מסריחות, והלשון כמו תולעת עיוורת מלאת כוויות ועטופה בריר, מוצצת דימויים של ים ושל עדינות יפנית, מחתיכות בשר מתות. עלתה בו בחילה, הלשון והגרון בערו מהכוויה, והשמש לא הפסיקה לשקוע ולסנוור בעיניים. כשהשמש הואילה בטובה סוף סוף לשקוע הוא הלך להקיא בשירותים.

הוא לא הצליח לישון תשעים ושש שעות ברציפות. בלילה הרביעי  הפסיק לנסות ועבר לסלון, הדליק את הטלוויזיה, העביר ערוצים עד שהגיע לסרט תיעודי על צרעה משונה. מול עיניו המשתאות ראה כיצד הצרעה  מוצאת מקק שמן, עוקצת אותו בעורף, מחזיקה אותו במחוש והולכת איתו  יד ביד למחילה, שם תטיל ביצה אחת ותאטום את הפתח. כשהביצה תבקע, הצרעה התינוקת תאכל את המקק בחייו משאירה שלד מקק מאחוריה.

חושים רדומים מהתקופה בה שירת כקצין ב8200 נעורו בו לחיים. שלושה שבועות קרא מהבוקר עד הערב גיליונות "תרבות וספרות" כדי לזהות את נקודת התקיפה. היעד היה מוגן היטב, אלא אם כן היית משורר/סופר/מבקר רב עלילות או לחילופין משורר/סופר/ פולני/אוזבקי/יווני/סרבי/צרפתי/הומו/מהפכן/חולה עגבת/שחפת מהמאה השמונה עשרה/תשעה עשרה/תחילת המאה העשרים, לא היה סיכוי לחדור. רק אחרי כמה ימים זיהה את הפירצה - "תחרות הסיפור הקצר". הזוכה במקום השני בתחרות לפני שנתיים קיבלה טור ביקורת תרבות במוסף, הזוכה במקום הראשון לפני שנה הוציאה ספר בוסרי בהוצאת ספרים מכובדת (של העיתון), והזוכה במקום השלישי השנה קיבל את פרס היצירה הצעירה למרות שכל מה שיצר היה הסיפור לתחרות ושיר שכתב במוסף.

השלב הבא היה ניתוח מדוקדק של הסיפורים שזכו ב"תחרות הסיפור הקצר", מבחינת מבנה, אורך ותמות. בסוף התהליך ידע מה השופטים והעורך אוהבים לקרוא, ומה הסוד של סיפור מנצח. את הכל פירמט לתהליך עבודה סדור ומגובש. רצה נקמה, שהשנה כל הזוכים במקומות הראשונים יכתבו ב"קיטש ציוני".

באותה תקופה עבד כלקטור כדי להשלים הכנסה ותחת ידו עברו כמה  כתבי יד שנדחו של כותבים שכתבו בסגנון שלו, שאילו-מישהו-היה-יושב-איתם-ומדייק-אותם. הוא התקשר לשבעה כותבים שכאלו והציע ללמד אותם במפגש אחד איך לנצח בתחרות הסיפור הקצר, כדי שיוכלו להוציא לאור ספר משל עצמם. בערב פסח התברר כי שלושה מתוכם זכו בשלושת המקומות הראשונים. כולם הזכירו אותו בשורות הספורות המוקדשות לביוגרפיה האישית של הכותבים. אחרי ליל הסדר, ששפע מחמאות וחיוכים, לראשונה מזה חודשים, הלך לישון רגוע ללילה שלם.

בבוקר שלמחרת התעורר מ 237 טלפונים וסמסים שגיששו אם יש אפשרות להירשם לסדנת כתיבה שלו. מכיוון שלמעשה לא הייתה לו סדנת כתיבה ענה בנימוס, "מצטער אבל כל הסדנאות סגורות". כשהצלצול ה238 נשמע נמאס לו, "כן, מעביר סדנא, נשאר מקום אחד" ודפק מחיר מארץ עוץ, "7650 שח, שנים עשר משתתפים, אחת לשבוע ,עשרים מפגשים, 4 שעות כל מפגש" התגובה הנלהבת מהצד השני, תפסה אותו לא מוכן. שתה מים, נשם עמוק וסימס לכל המתקשרים שהתפנה מקום אחד לסדנא שמתחילה שבוע הבא. בשבוע שאחרי נפתחו 10 קבוצות של "הקלמר", והוא הבין שהוא הולך לשנות את פני הספרות העברית.

במהלך השנים שכלל את היכולת לזהות משתתפים עם פוטנציאל לכתוב כמותו. לפני כחצי שנה פתח את השנה השביעית לסדנאות "הקלמר", וכמו תמיד עם תפוסה מלאה של עשר קבוצות שהתמלאו בחסות תחרות הסיפור הקצר, ורב המכר התורן שהוא מוציא לחנויות לקראת חג הפסח. בקבוצה התל אביבית של רביעי אחר הצהריים, סבב ההיכרות נפתח כרגיל-"קוראים לי נטע אייזנברג ואני עובדת במשרד ראש הממשלה. הכתיבה חשובה לי מאז שהייתי ילדה", "רז שינדלר סמנכ"ל כספים בסטארט אפ בתחום התקשורת, רוצה לפתח את תחום הכתיבה שהזנחתי בשנים האחרונות", ואז הברומטר צנח ושינוי חד במזג האוויר היכה בפרצופי המשתתפים, "קוראים לי אלרואי חזן, עד עכשיו כתבתי שירה אבל הבנתי ש", באמצע המשפט הוא קטע את אלרואי בהינף יד וסימן למשתתף הבא להציג את עצמו. את שירי הקיפוח והמרמור של אלרואי חזן הוא הכיר מהמוסף ועכשיו לחרדתו התברר לו כי הוא זה שאמור ללמד את אלרואי לכתוב פרוזה. זה לא מתאים לו.

בסוף סבב ההיכרות ביקש שיכתבו קטע קצר שיש בו רגש ואחרי שסיימו ביקש מאלרואי להקריא ראשון. אלרואי לא איכזב וסיפק סיפור על אמא שמתה מסרטן בגלל הקרנות נגד גזזת ועל הבן שלה שקשה לו וכואב לו וממורמר לו. כשאלרואי סיים הוא התחיל את המשוב "תנגבו את הדמעות אם אתם רוצים שיקשיבו לכם". הוא התרומם מהכיסא וניגש אל הלוח מאחוריו "אתם לא הולכים לכתוב על" והתחיל לכתוב במהירות, "סרטן, שואה, מלחמת יום כיפור, התעללות מינית במשפחה, פיגועים, מחסומים, מערכות יחסים הומולסביות בברלין בלי פאנצ', עובדים זרים, וקיפוח עדתי אכלו לי בלעו לי שתו לי" אלרואי הרים יד ושאל, "למה?", "למה?, כי זה מכבה את הקוראים ולא נעים להם לקרוא ולא מעניין". אלרואי התחכם בניגון של חית ועין "אני לא ליצן מזדיין, מי שרוצה לצחוק שילך להופעה". "אתה מוזמן לכתוב איזו כתיבה שאתה רוצה, מי שבא לכאן, בא כדי לכתוב טוב. מי שזה לא מתאים לו מוזמן לעזוב".

אלרואי לא הבין את הרמז והמשיך להגיע למפגשים בקביעות, כותב סיפורים על דיכוי, אפליה, ומהפכה כאילו הוא איזה מלקולם איקס תימני. כמה שבועות אחרי תחילת הסדנא הודפס בעמוד הראשון של המוסף עוד שיר אפליה מתבכיינת ובתחתית השיר היה כתוב שחור על גבי שחור באותיות של עזות מצח, "אלרואי חזן, משורר, 28, לומד כתיבה בסדנת הקלמר". בפגישה שאחרי אלרואי נכנס לכיתה בצעד קל, ושאל בשחצנות "מה המצב אחויה?" עם מבטא כזה שהוא התבלבל לרגע וחשב שהוא שאל אותו לשלומו בערבית. באותה הפגישה הסביר לכיתה שצריך לדמיין את הקורא אליו כותבים ולנסות לשכנע אותו להתחיל ולקרוא את מה שכתבת ובשביל זה צריך "לחזר" אחרי הקורא. ואז נשמע הקול, והחית והעין והז.י.ן לא הותירו מקום לספק, "אתה לא חושב שזה מגעיל?, לקלוע לטעם של איזה קורא מזדיין, מה אני זונה?", "ההנחיה לא קשורה אליך, לך כבר יש קורא שפגעת לטעם שלו", אלרואי לא היסס לרגע " אבל לא כיוונתי לו לזין, תהיה בטוח".

בכל מפגש היה מגלה למשתתפים עוד סוד לכתיבה מנצחת בתחרות הסיפור הקצר. במשך הסדנא הוא יישר את הכותבים לכתוב בסגנון שלו. הטכניקות התפתחו במשך שנים- להקריא את מטלות הבית "המצטיינות", להחמיא למי שכותב בסגנונו, להיות קשה עם מי שכותב איך שבא לו, וכל הזמן לחזור ולטעון כי הוא לא מטפח סגנון כתיבה מסויים. גם הפעם כולם יישרו קו. כולם חוץ מאלרואי חזן. הפגישה השתיים עשרה הייתה טובה ועסקה בהומור ובכתיבה לא מחנכת. אחרי שהזמן שניתן לתרגיל הכתיבה נגמר התחיל סבב הקראה. גם אלרואי הקריא בתורו "כבר חושך בחוץ והוא עומד לסיים את הפגישה. זו השנה החמישית שהוא מנחה סדנאות כתיבה והאמת שנמאס לו. לשמוע שוב ושוב תיאורים מילוליים של מה שהיו יכולים להיות חיים. אבל  בינתיים  מתפרנס. כמו  כבאי שרואה יער בוער ובלי לספר נהנה מהלהבות ומהאופק האדום". כשאלרואי סיים להקריא, הנוכחים לא הביטו בכותב אלא במנחה, לראות מה הקברניט יעשה עם המרד על הסיפון, מצפים לשמוע התנצלות נוסח "בסדנא שלנו זה ממש לא ככה". אבל הוא שתק. העלבון והבושה והרצון להצטדק לעומת המבט בברווזון שכתב אמת שהוא לא יכול להתכחש לה. הוא נעמד וניגש אל הלוח. "אתם לא הולכים לכתוב כתיבה ארס פואטית. מעשה הכתיבה וכתיבה על מעשה הכתיבה הם נושאים שאם תכתבו אותם בצרפתית אולי זה יעבוד. בעברית זה פשוט לא עובד, ואל תשאלו למה".

יומיים אחרי הפגישה  פורסם בעמוד הראשון של המוסף מאמר ביקורת מאת  פרופסור לספרות מבן גוריון אודות שירתו של אלרואי. הפרופסור לא חסך בעלבונות ותחת הכותרת "שירה בורה" נכתב, "זה לא שירה זה פלקט פואטי", הפרופסור ציין כי הטעויות הדקדוקיות בשירים הן מעבר לחירות המשורר ונמצאות כבר בבית הכלא של הבורות וטמטום החושים. הוא קרא ולא ידע אם ללעוג לאלרואי או לרחם עליו. הוא תיאר לעצמו שמשהו מעין זה יקרה. יותר מדויק, הוא אולי קיווה שמשהו מעין זה יקרה גם לאלרואי- להרים על מנת לרסק. ריאליטי של גלדיאטורים חדי לשון ועבי זגוגית בהשתתפות עשרות אלפי אנשים שצופים בזירה מכורסאות השבת שלהם- מבקר שישפיל משורר שילעג לסופר שיפרגן לעורך שיאיים על מוציא לאור. הוא כבר חיכה ליום רביעי לראות את הטווס מרוט הזנב הצבוע כולו בחמישים גוונים של שחור.

אבל אלרואי לא הגיע למפגש הבא, ולא לזה שאחריו וגם לא לזה שאחריו. למרבה ההפתעה זה לא שימח אותו. המפגשים היו יבשים, נטולי לחלוחית של  "חית" ו"עין", והשורש ז.י.ן על הטיותיו השונות דמם.

המפגש האחרון של הסדנא היה מפגש בו היה מגלה למשתתפים את אחד הסודות המרכזיים לכתיבה טובה ולניצחון בתחרות ואולי את החשוב שבהם. מאלרואי כבר התייאש, והנה, למרבה ההפתעה, למפגש האחרון אלרואי הגיע, והוא חי ויושב מולו, יחד עם כל שאר הנבחרים. הוא מביט במשתתפים דקה ארוכה, "כל שנה זוכים שניים אם לא שלושה מבוגרי הסדנא בתחרות הסיפור הקצר, ועד היום כמעט ארבעים מבוגרי הסדנא פירסמו ספר. אתם בטח שואלים מה הסוד, אז הסוד הוא לא ממש סוד. מי שיפתח את הרעיון שלו לתחרות יוכל במשך שלושה חודשים, עד להגשה של הסיפור, לשבת כל יום כל היום ב"קפה קינמון" בבן יהודה על חשבוני. ומי שינצח או תנצח בתחרות תתקבל לעבודה בסדנאות הקלמר כמנחה". הסוד הגלוי והישן עוד מימי "חדר משלך", כל מה שצריך זה זמן מקום ופרנסה. ימאים בלב ים סוער לא צריכים את כל הים מואר, רק  מגדלור עם אור יציב בכניסה למפרץ. כל חברי הקבוצה מחייכים בהוקרת תודה אך פתאום נשמע הקול, ואותה החית והעין ואותו שורש ז.י.ן בניגון תימני מתחכם נשמעים לו כמו פעמוני אזעקה "ואם אני לא רוצה לגשת לתחרות  המזדיינת. רק רוצה לעבוד על ספר משלי. אני גם יכול?". המבטים ננעצים בו, מחכים לראות איך יגיב אבל הוא לא היה צריך לחכות למבטים, משהו בתוך תוכו מתקומם במילים שהוא לא רגיל לחשוב, "מה זה כל כפיות הטובה הזו, למה הוא בן זונה מניאק" הוא שותק ואז אומר בקול רם "עלי, יא חרא מזדיין", ה"עין" עפה מהגרון, ה"חית" חתכה את החך,  והז.י.ן  זינקה מבלי שהתכוון. ציפור לא צייצה, שור לא געה, זבובים נפלו מהתקרה המומים ורחש חבטתם נשמע היטב בשקט העמוק שהתפרש בחדר בעוד החית העין והז.י.ן מהדהדים וחופרים בקירות החדר. לא יכול היה לחשוב על סיום פחות חגיגי מזה, אבל זה מה שיש ומשתתפי הסדנא עוזבים את החדר כאילו הם לא ראו את הקולות, מנסים עם פנים של תודה לרמוז לו שהם אתו. בסוף רק הוא ואלרואי נשארים. "אני לא מבין. למה באת?",  "התחרות בכלל לא מעניינת אותי" אלרואי אומר בשקט. מופתע הוא שואל "אז למה באת?". הזבובים על הרצפה מתעוררים מעלפונם וחוזרים לשוטט על הרצפה, ואלרואי עונה, "בגלל סקיצות לעתיד. כשקראתי את הספר אמרתי לעצמי שאני חייב לכתוב ככה וחשבתי שאולי". הוא רוצה לומר לאלרואי כל מיני דברים אבל שותק, ואלרואי קם ועומד ללכת, בשנייה האחרונה הוא אומר לאלרואי, "אולי כדאי שתשתתף בתחרות", אבל אלרואי מחייך חיוך עצוב, "אני נמצא שם על תקן, והעורך זה זה שבוחר, אבל אולי תכתוב אתה. כלבים אחרים יכולים להשתין, אבל אתה לא צריך ללקק להם בגלל זה את התחת".