טווסים, דון קישוט ביום הזיכרון, אלמוג בהר טס על חשבוני לספרד

לפני שאספר איך אלמוג בהר טס על חשבוני לספרד, ומה הקשר לטווסים של הקיבוץ, אני מצרף את השיר שבגללו הכל התחיל-

מתחם קן ציפור.

לאיתי
יום שישי 11/08 07:30. בית הקברות בכרמי יוסף. עזר ממוקד. מזרחית למיושבת.  סימני חפירה אחרונה כבר הגלידו. נקודות הצער מטושטשות. בצד הדרך אדם וכלבו.

לְהִתְחַבֵּר לְאָדָם דֶּרֶךְ רֶגַע מוֹתוֹ-

חִבּוּר מֵהַצַּד הָחָסֵר,

בֶּרֶז נִסְגַּר טִפּוֹת זִכָּרוֹן בִּתְנוּעָה

הַשְׁקָיָה אַחֲרוֹנָה רֶגַע לִפְנֵי הַדְּמָמָה.  

יום שבת 12/08. תצ"א עדכנית. שקט מרוסק, מהירות הצער שוברת את מחסום הקול. שכבת העפר שלמה. סדק לא ברור מחבר מקום לאין מקום אחר.

בָּעָת מִמָּעַל אֵימָה בְּחַלּוֹן

הזִּכָּרוֹן שׁוֹטֵף כְּמוֹ אוֹר מּוּסָט וִּילוֹן

הַזְּמַן אוֹזֵל הַמְּחוֹגִים מִתְכַּנְּסִים

הַחִבּוּר בְּפַס רָחָב נְקֻדּוֹת הַהַשָּׁקָהּ שָׂדוֹת צָרִים.

יום שני 14/08 20:30. בית הקברות בכרמי יוסף. עזר מעודכן. אותרו סימני חפירה, וסדקים תת קרקעיים המוליכים עד מתחת לכיסא הכבוד. זוהתה קוקייה בודדת .   

קָוֶוי מֶתַח בְּצֹרֶךְ גָּבוֹהַּ פּוֹרְקִים עצמם לתוך הָאֲדָמָה

כְּשֶׁמֶּלַח הָאָרֶץ נִזְרַע עַל הַדָּם

וכְבָר אֵין חֲשָׁדוֹת וּכְבָר אֵין דְּבַר אָשָּׁם.

גלית, מזכירת הקיבוץ, תפסה אותי באחד השבילים ואמרה "יוחאי, מה דעתך להיות האחראי על טקס יום הזיכרון?", בשנייה הראשונה הייתי המום, ועוד לפני שהספקתי לומר החלטי ונחוש, "לא", אמרתי "כן", וישר שלושה טווסים נפלו על הראש מהאקליפטוס הסמוך. הטווס עם הזנב היפה ביותר זעק בקול מחליא, "מה, איך אתה לא מתבייש?, אתה?, מה לך ולפולחן המוות הזה?, מה לך ולכל הרחמים העצמיים וההתקרבנות הציונית האשכנזית הזו?אתה ?. לאלמוג בהר זה לא היה קורה". עד "האלמוג בהר" התאפקתי אבל הטווס השחיל . בלעתי את הרוק ושכחתי את כל הלכות בין אדם לטווסו. "יא היפסטר, יא טווס, גנדרן, חוץ מזה שהזכרים נראים אצלכם טוב, הנקבות שלכם נראות כמו, כמו...", ברגע הזה תפסתי את עצמי. נדמה שגלית לא שמה לב לדרמה שהתחוללה סביבה ואמרה לי שהיא תשמח שאקריא משהו שכתבתי בטקס. חשבתי שזה רעיון טוב, אז הלכתי ופישפשתי בשירים ישנים שלי ומצאתי בהם הרבה פאתוס והרואיות ותחושת דחיפות של צופה שלא נרדם.
מכל השירים הבוסריים האלו נפתח לי הלב ל"מתחם קן ציפור". את השיר כתבתי אחרי מלחמת לבנון השנייה, בהלוויה של איתי שטיינברגר. לא הכרתי את איתי באופן אישי, אבל בהלוויה הייתה לי תחושה חזקה של היכרות שמתרחשת בזמן אמת של  הצגת פרינג'  גדולה. יונים לבנות שוחררו בלהקות מעל בית הקברות , בהתחלה כשהן שוחררו כל אחת מהיונים עפה בהיסטריה לכיוון אחר, אבל אחרי כמה דקות כל היונים היו כבר מסודרות בלהקות שעפו מעלינו כמו מטס אווירי שקט, חברים ובני משפחה התכנסו ליד הקבר וסיפרו סיפורים מצחיקים על איתי (סיפורים שלא שמעתי אבל יכולתי לשמוע את הד הצחוק עולה ועובר כגל בכל רחבי בית הקברות) ובסוף בסוף כשכולם כבר הלכו, ונשארתי משום מה לבד  בבית הקברות (כבר לא זוכר את הסיבה) ראיתי רק קבר בודד, וחושך, ולילה, ופרוז'קטור דלוק ועשרות יונים שעפו בחושך מסביב לפנס עד שנפלו מותשות.

אחרי המלחמה הייתי מלא בזעם שלא עשיתי איתו כלום. המחשבה שעלתה בי צלולה כבדולח היא שבני אדם צריכים לטהר את כל החרא הפנימי שלהם עם אלימות, ואלימות מלחמתית מנקה הכי טוב את המצפון כי אין כמו דם ומסירות נפש ואהבה של חבר'ה צעירים ותמימים שמוכנים למות פשוטו כמשמעו עבור חברים שלהם. לפני הצבא עבדתי במפעל בשר וכדי להוציא את הדם מהעופות שנשחטו היו זורקים עליהם מלח כדי להכשיר אותם. המלח שואב את הדם, ומלח הארץ שואב את הדם, והדם של מלח הארץ שואב את כל הגועל שרק אפשר לדמיין.  שכל אחד יראה את עצמו כמה הוא מתמוגג ביום הזיכרון על תחושת הביחד והעצבות ואיך הוא פתאום מרגיש הרבה יותר טוב עם עצמו ואיך עננת העצבות הופכת אותו לישראלי עם בלורית ועיניים כחולות, ועכשיו תחשבו על פולטיקאי שעסוק בלקבל שלמונים לביתו, או על פוליטקאי שאשתו משוגעת, או על פוליטיקאי שמרגיש שלא מעריכים אותו ופתאום נותנים לו להיות שר ביטחון והוא מרגיש כמו בר כוכבא, ואידך זיל גמור. כשהגעתי לשבעה של איתי ראיתי אותו משתקף מולי בעשרות תמונות, כולו חיוכים וחברים. ובכל אחת מהתמונות אני ידעתי משהו שהוא לא ידע כשצילמו אותו. ידעתי שהוא הולך למות. אז במיוחד לכבוד הטקס ישבתי וערכתי את השיר והוצאתי ממנו כל שביב של ממלכתיות ורגשנות עבשה (אצרף אותם בסוף הסיפור)

לטווסים בקיבוץ יש קטע מיוחד, כשמתחילה הצפירה הם כולם זועקים ביחד. מכיוון שהלהקה של הקיבוץ הולכת וגדלה לה בשל אי קיומם של אויבים טבעיים (בניגוד להיפסטריים להם יש את "האריות של הצל")

הצפירה בשנים האחרונות היא סוג של קרנבל. (שנה שעברה טווס התעופף וישב על הסירנה וצרח איתה ביחד, גם אחרי שהיא הפסיקה, אז כולם המשיכו לעמוד עוד 5 דקות)
הצפירה הסתיימה, והטקס התחיל עם שירים של הילדים והנוער של הקיבוץ ואז הגיע תורי להקריא את השיר. ציינתי כי זה שיר שנכתב לזכרו של איתי שטיינברגר ובתגובה טווס אחד זעק מהעץ עליו הוא ישב  "לא כל הטווסים שמאלנים . רק אל תקריא לנו שיר בוכים ויורים,  מזרחיים לא כותבים יורים ובוכים, זה רק לאשכנזים מותר". לא התייחסתי אליו. הקראתי את השיר ובלי צחוק התרגשתי. את המשפט האחרון בקושי יכולתי לסיים. הטווס ההיפסטר זעק מהעץ השני "לאלמוג בהר זה לא היה קורה". ואני חשבתי שהוא צודק ונזכרתי איך לפני שנתיים שלוש בחנוכת רחוב פיראטית במוסררה אלמוג הקריא שיר שלו ואני הקראתי שיר אחריו, ועורך לשוני ואדם מכובד אמר לי אחרי חנוכת הרחוב "גם לך יש שירים יפים אבל אלמוג קורא את שלו  יפה ואתה קורא את שלך חרא".

בסוף הטקס שרו "התקווה" ואני עם דמעות בעיניים (לא זוכר מתי התרגשתי ממשהו ממלכתי) חשבתי לעצמי שבאמת באנו לכאן להיות עם חופשי בארצנו וזה לקח לנו אלפיים שנה, ומייד אחרי זה חשבתי ש"הנה רק נותנים לי לנהל טקס ואני כבר הופך להיות חוזר בתשובה ציוני". אחרי הטקס ניגש אלי אחד מחברי הקיבוץ ושאל איך אני מכיר את איתי אמרתי לו שאני מכיר את איתי רק דרך השיר והוא סיפר לי שהבן שלו היה בתקרית בה איתי נהרג, ועוד מישהו ניגש אלי ושאל אותי על השיר (יש קטע כזה בנאות סמדר שאנשים באמת מתעניינים במה שאתה אומר) וסיפרתי לו על תחושת התיסכול אחרי המלחמה והוא אמר לי שמאוד מעניין הקשר בין תגובות המחאה של מלחמות לבנון הראשונה והשנייה,ואני אמרתי לו שהזעם והמחאה של העשור האחרון הם כבר יאוש שאפשר לכבות תוך שנייה עם "מסיבות בטחוניות". אחרי הטקס הלכתי ופתחתי פייסבוק לראות מה אלמוג עושה וגיליתי כי הוא היה לפני שבועיים ב"קסטילה לה מנצ'ה" שבספרד. התמלאתי רחמים עצמיים כי חשבתי שזה בטח עוד טיסה ואירוח מפנקים למשוררים נחשבים שהולכים ונפגשים עם אנשי רוח מכל העולם על חשבון משלם המיסים האירופאי. אבל אז נזכרתי שאני זה שתייג את אלמוג באותו המיקום בסדרת פוסטים בלתי נשכחת בפייסבוק (עם הקישור תגיעו לדף שלי, ושם תתחילו לקרוא את הפוסטים החל מה3 לאפריל 2015), כשרציתי להכניס רמזים למהות הפוסטים, אבל יצא שאפילו מחשבי העל של  פייסבוק הלכו אחרי שולל.
יום למחרת ואני מבין כי יצירה זה אירוע מתגלגל- אחרי שכתבתי ופירסמתי את מה שנמצא מלמעלה, ניגש אלי אחד החברים בקיבוץ ואמר כי הוא הרגיש שהשיר הלך לאיבוד אתמול. תכל'ס צודק. אבל אני מול הקהל שהתאסף הבנתי פתאום כי היונים שהופרחו בהלוויה של איתי היו "מצוות שילוח הקן" עליה אנחנו מצווים בזמן שאנחנו לוקחים ביצה של ציפור. 

אלו הבתים שירדו בעריכה-

יוֹנִים לְבָנוֹת מְרַחֲפוֹת מֵעַל אוֹרוֹת גְּבוֹהִים לְבַד

יוֹנִים לְבָנוֹת מְרַחֲפוֹת מֵעַל אוֹרוֹת גְּבוֹהִים יַחַד

יוֹנִים לְבָנוֹת מְרַחֲפוֹת מֵעַל אוֹרוֹת כְּבוּיִם יַחַד

וְכֹל אַחַת לְחֹד.

לְהִתְחַבֵּר לְאָדָם דֶּרֶךְ רֶגַע מוֹתוֹ

לְהִתְבַּיֵּשׁ בִּדְמָעוֹת, בְּאֵיזֶה זְכוּת?, וַעֲדַיִן לִבְכּוֹת

לְהִתְבַּיֵּשׁ בְּרִאשׁוֹנִיּוּת הַחִבּוּק, וְלֹא לְרַחֵק מְחַבֵּק-

לְקַוּוֹת שֶׁהַמַּרְעוֹם יִשְׁכַּח, שֶּׁהַקִרְבָה תִּשָּׁאֵר.