לכבוד יום ההולדת שלי, אחרי זמן רב של חוסר התייחסות,החלטתי להתייחס לפרוייקט וידאו ארט בשם "יבואו קרועיה" שיצרתי במסגרת פרוייקט "אבודים" של אתר התוכן של בית אביחי. המטרה של הפרוייקט הייתה לתת התייחסות לשירי משוררים שנשכחו במהלך השנים. אל הדרך יצאתי עם השיר "הלכה שמחה בשוק" של אמיר גלבוע. בשיר מתאר גלבוע את הניסיונות של השמחה לפגוש בני אדם ברחוב ואת מה שעולה בגורלה של אותה שמחה. הימים שבהם התחלתי ליצור את הפרויקט היו הימים של המחאה החברתית, של ההבנה הציבורית הישראלית כי משהו לא עובד פה נכון. התחלתי לשוטט ברחובות ירושלים ולהבין כי הרחוב הישראלי מסמן לי איתותי אזהרה לעתיד. במהלך ההתעמקות בפרוייקט נוספו לעזרתי ככוכבי צפון שני שירים של אלמוג בהר ששוחחו עם השיר של אמיר גלבוע (זה רק נדמה לי או שיש משהו דומה במצלול השם של שניהם?) התבררו לי כמה דברים על התרגום של שמחה לערבית (אתם מוזמנים להציץ בשירים ולהבין בעצמכם למה השמחה הולכת ולא שמים בה עין...)
קראתי לעבודה "יבואו קרועיה". ואידך זיל גמור
יצאתי לדרך, המצלמה צילמה, העורך ערך והקליפ הועלה. תודה רבה לטל פסס, עידו קלינברגר ועמית בן עטר על השותפות בפרוייקט. ותודה לבית אביחי על האכסניה
אם היצירה מזכירה למישהו את LIFE IN LOOPS זה לא במקרה
הקישור לעבודה
הָלְכָה שִׂמְחָה בַּשּׁוּק אמיר גלבע
הָלְכָה שִׂמְחָה בַּשּׁוּק
הָלְכָה בָּרְחוֹבוֹת, בַּגַּנִּים וְלא שָׂמוּ בָּהעין וְלא הִטּוּ לָהּ הַלֵּב.
וְמִמּוּ ללֵב אָדָם הָלַךְ לֵב אָדָם עָצֵב.
הָלְכָה שִׂמְחָה עֲצֵבָה וְקָרְסָה לָנוּח
בְּכִכַּר הַמַּעֲצֵבָה עַד יָבוֹא יוֹמָהּ.
פָּרְשָׂה שִׂמְחָה כַּפֶּיהָ וְאֵין הָאֲנָשִׁים בֵּין רוֹאֶיהָ
רַק תִּמָּהוֹןלְבַדּוֹ עוֹמֵד נִכְחָה תָּמֵהַּ.
הֵרִימָה שִׂמְחָה קוֹלָהּ וְאֵין לָהּ שׁוֹמֵעַ.
וְהַיְגוֹנוֹת לְבַדָּם צוֹחֲקִים לָהּ וְעִמָּם עַל מִשְׁבַּתָּהּ כָּל אוֹיְבֶיהָ.
פָּשְׁטָה שִׂמְחָה בִּגְדֵי יָמֶיהָ וְלָבְשָׁה סוּדָרֵי לֵילוֹתֶיהָ
מְצַפָּה כִּי מִן לַיְלָה יָבוֹאוּ קְרוּאֶיהָ.
הָלְכָה שִׂמְחָה בַּשּׁוּק הָלְכָה בָּרְחוֹבוֹת, בַּגַּנִּים
וְלא שָׂמוּ בָּהּ עַיִןוְלא הִטּוּ לָהּ הַלֵּב.
מִמּוּל לֵב אָדָם הָלַךְ לֵב אָדָם עָצֵב.
"או שהעוגה לכולם, או שלא תהיה עוגה"
סעדיה מרציאנו (1950-2007), פנתר שחור ולוחם צדק
השיר הזה נכתב שנתיים לפני הרעש
כשעוד אנחנו יושבים בְּבתים, רק לעיתים
נדירות יוצאים להפגנות, בדרך כלל לא
חוסמים כבישים, לא נלקחים למאסר, לא
משבשים את החיים לאף אחד. לנו
כבר לא יצעק טדי קולק: "פושטקים
רדו מהדשא", עלינו לא תאמר גולדה:
"הם לא נחמדים", אלינו כבר אף
אחד לא ידבר. בעוד ארבע שנים
בערך, כשכבר נהיה שנתיים אחרי הרעש,
לא נזכור למה המשכנו לשבת בְּבתים,
למה לא אמרנו משהו נורא, למה
לא צעקנו, לא ניסינו למחות בטרם,
בטרם הרעש. דווקא קל לאהוב עכשיו,
שנתיים לפני, קל לחייך לַחיים, קל
אפילו להבטיח שאולי בכל זאת ניפגש
אחרי שהכל יגמר, שנתיים או יותר
אחרי הרעש.
שני שירי פריחה
א.
מודעות אבל בִרחוב בר-יוחאי בַקטמונים
מספרות כי פְרֵיחָה מתה אתמול, ודווקא
לא היתה נשואה לְעַרְס, דווקא ליחזקאל
בעלה. בְשורשה היה פרח שֶמשמעותו שמחה,
אבל נכדיה ששכחו לדבר ערבית התביישו
בִשמה מחוץ לכותלי הבית. לא רצו
שיצחקו עליהם, וצדקו. גם כך לנכדותיה
של פְרֵיחָה קוראים פְרֵיחוֹת
בבית-הספר,
והן לא מסבירות שפְרֵיחָה זאת שמחה,
שנכדות צריכות להיות שמחות כשהן נקראות
בשם סבתן, שפְרֵיחָה מתה אתמול ולכן
הן שותקות כששוב קוראים אחריהן פְרֵיחוֹת.
ב.
אתמול בבית-הספר הילדים אמרו פְרֵיחָה
לזאת ועַרְס לזה. עצרתי את השיעור
כדי לשאול מי מהם יודע ערבית.
תלמיד אחד ידע והסביר מה זאת
פְרֵיחָה, אבל לא זכר מהו עַרְס.
הוצאתי מהארנק דף מצולם ומקופל, עליו
כתוב שיר אחד של סמי שלום
שטרית, וביקשתי מאחד הילדים שיקרא:
"פְרֵיחָה
שם יפה אמרה. פְרֵיחָה שם יפה".
קרא והילדים צוחקים. פְרֵיחָה שם מצחיק.
אולי מעתה, חשבתי, כשישמעו פְרֵיחָה
יחשבו
על שירה, או על בתיה הלבנים
של דַאר אֶלְבַּיְדַא במרוקו. כשיצאתי
לרחוב
שמול בית-הספר ראיתי את מודעות
האבל לפְרֵיחָה, ולחשתי לה בלי שישמעו
האבלים: מי יביא מעט מעפרה של
דַאר אלְבַּיְדָא להניח עם עפר ארץ-
ישראל בקברךְ, פְרֵיחָה, נכדות רבות לך,
מי מהן תביא מעט מעפר דַאר
אלְבַּיְדָא להניח עם עפר ארץ-ישראל.
