הנחיות לתפילה. בעקבות שיר של לאה גולדברג ומפגש לימוד עם יונדב קפלון

בנוסף לדף הלימוד המקדים הייתה משימת הכנה קצרה- לכתוב 4 הנחיות לתפילה בעקבות שיר של לאה גולדברג (מצרף את המשימה בסוף הפוסט). 

אז כתבתי בקצרה

1. תנשום לבטן ותנשוף דרך הפה המכווץ לשריקה אבל בלי השריקה, תזכור שהגוף הוא המצע של הנפש.

2. תאפשר לעצמך שנייה אחת לפני. זה יקרה אם תשכח את כל היתר שיבואו.

3. תאפשר לעצמך שנייה אחת בלי. אפשר גם שלא בדיוק של אותה מידת הכן.

4. תברך את מה שהתפללת עליו. לא הכל ישנו כל הזמן. לא הכל ישאר. ליתר דיוק הכל לא ישאר. טיפות המים פוגעות באבן ושוחקות אותה בזמן הווה. אבל בנצח מסרקות של ברזל קורעות את בשר הגוף ואותיות פורחות באוויר הבשר השרוף ולשון מתגלגלת בעפר.

בלימוד הבנתי את הפער בין להתפלל על משהו שאתה רוצה שיהיה לך לבין הברכה של משהו שהוא כבר שלך. אני חשבתי על זה שיש דברים שכבר אי אפשר להתפלל עליהם אבל אפשר לברך אותם להפוך את התהום למשהו נחקר ויפה ולקבל את התהום כמו שהיא ולברך את היופי שבה. לא לזרוק חבלים כדי לצאת מהתהום אלא להשליך חבלים לתוכה ולרדת במידת האפשר לעומק בלי לרסק את האיברים (בעיקר הפנימיים...)

תחילת הדרך של רבי עקיבא בזיהוי רגע שקורה במציאות רגע פרוזאי והסוף שלו ברגע דרמטי. שנדע להפוך את הדרמה לפרוזה ולהיפך.

לאה גולדברג

לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל

עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,

עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,

לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.

לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל

בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,

לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.

לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.

      

משימת הכנה

בהנחה שאלהים נענה למשאלתך וניאות ללמד אותך ככל אשר ביקשת –

דמיין שאתה שרוי בתוך נוף שהפעים אותך לאחרונה באופן מיוחד ועורר בך מחשבה חדשה על חייך.

והנה, למרגלותיך, פתק ובו הנחיות אישיות עבורך: כיצד תוכל לברך או להתפלל על אחד ממאוויי השיר שלפנינו.    

כתוב לפחות ארבע הנחיות קצרות, מהותיות או טכניות, לעצמך, ומַספֵּר אותן; שתי הנחיות פוזיטיביות ושתי הנחיות להימנעות מ...     

כי אמא לא הולכת ללכת. זיכרון קצר. ואולי הבנה. ומתכון למקבובה.

פתאום באמצע שיחה הוא נזכר בה. זיכרון עדין, לא מוחש, ומתלבט אם להמשיך ולמשש אותו או לוותר. כמו לפני שנים כשהיה ילד קטן והיה הולך לעיירת הפיתוח הקרובה לטיפול במרפאת שיניים עם סיד מתקלף ושבילי גישה מלאים צמחייה נעזבת. אחרי שהרופא היה מסיים להרדים ולעקור ולהקים ולשלח אותו לדרכו היה הולך לתחנת האוטובוס הקרובה, שם כשקהות ההרדמה החלה באיטיות לעזוב את פיו, הייתה הלשון מגששת בעדינות סביב החלל שנפער במרכז שורת השיניים והוא ידע כי אם רק ישים את הלשון במקום העקירה ירגיש בור עצום, בלי לדעת איך יום אחד הוא יתמלא.

מדי יום ולפעמים אפילו מדי שעה אני נזכר באמא. צחוק הגורל כזה. צדק פואטי כזה. כשאמא הייתה בחיים הייתי יכול להרהר בה גם רק אחת לשבוע  בשיחת הטלפון של יום שישי שהייתה שיחת חובה, וכל זה בניסיון נואש ליצור הפרדה בינה לביני. עכשיו אין כבר טעם בהפרדה כי הפרדה יותר גדולה מארצות החיים לארצות המתים אני לא מכיר. אפילו כוכב הקרח הנידח ביותר בקצה היקום יותר קרוב מאמא. הגעגוע קרוב, הזיכרון צמוד. עכשיו בשעה 1:14 בלילה אני רוצה להיזכר אז מכין מקבובה- סלט עגבניות של אמא הכי טעים בעולם. 8 עגבניות, 2 פלפלים, 6 שיני שום, חצי כוס שמן, ומלח. בישול על אש נמוכה לכמה שעות ואין מה למהר, זה לא הולך ללכת לשום מקום.