פתאום באמצע שיחה הוא נזכר בה. זיכרון עדין, לא מוחש, ומתלבט אם להמשיך ולמשש אותו או לוותר. כמו לפני שנים כשהיה ילד קטן והיה הולך לעיירת הפיתוח הקרובה לטיפול במרפאת שיניים עם סיד מתקלף ושבילי גישה מלאים צמחייה נעזבת. אחרי שהרופא היה מסיים להרדים ולעקור ולהקים ולשלח אותו לדרכו היה הולך לתחנת האוטובוס הקרובה, שם כשקהות ההרדמה החלה באיטיות לעזוב את פיו, הייתה הלשון מגששת בעדינות סביב החלל שנפער במרכז שורת השיניים והוא ידע כי אם רק ישים את הלשון במקום העקירה ירגיש בור עצום, בלי לדעת איך יום אחד הוא יתמלא.
מדי יום ולפעמים אפילו מדי שעה אני נזכר באמא. צחוק הגורל כזה. צדק פואטי כזה. כשאמא הייתה בחיים הייתי יכול להרהר בה גם רק אחת לשבוע בשיחת הטלפון של יום שישי שהייתה שיחת חובה, וכל זה בניסיון נואש ליצור הפרדה בינה לביני. עכשיו אין כבר טעם בהפרדה כי הפרדה יותר גדולה מארצות החיים לארצות המתים אני לא מכיר. אפילו כוכב הקרח הנידח ביותר בקצה היקום יותר קרוב מאמא. הגעגוע קרוב, הזיכרון צמוד. עכשיו בשעה 1:14 בלילה אני רוצה להיזכר אז מכין מקבובה- סלט עגבניות של אמא הכי טעים בעולם. 8 עגבניות, 2 פלפלים, 6 שיני שום, חצי כוס שמן, ומלח. בישול על אש נמוכה לכמה שעות ואין מה למהר, זה לא הולך ללכת לשום מקום.
קראתי ולבי נלפת והואצה לי הנשימה.
השבמחקכל כך נוגע עמוק, ומעבר לכך..
תודה רבה!